ביום בו קברנו את סבתא פאולה גור החתולים נעלם….

ביום בו קברנו את סבתא פאולה גור החתולים נעלם.

סבתא פאולה הייתה בת 99 וצלולה ב100% עד הרגע האחרון בו החליט גופה לחדול. היא הייתה הולנדית דייקנית ומכאן נגזר השם שנתנו לה ילדינו: סבתא פאולנד. את השילוב בין קפדנותה ואהבתה לבוטניקה הביאה לידי ביטוי ברקמות צלבים של כל צמחי ארץ ישראל. לפני השינה היא הייתה סופרת את 33 ניניה ולכל יום הולדת זכרה לשלוח מתנה.

הגעתי לבית הספר לבשר לילדים. הכתום לא ממש הגיב,הטינאייג’רית אמרה שאני מלחיצה עם הכינוסים האלה כי תמיד כשאני מכנסת אותם זה סימן שמישהו מת. הסנדביץ’ שירבב את שפתו התחתונה ואמר: “אוף! עכשיו לא תהיה לי סבתא רבתא” והנסיכה שאלה: איך יודעים שמתים?

לקחנו את כולם להלוויה. הסברנו להם בדיוק מה עומד לקרות שם. אני ישבתי בפתח בית העלמין של עפולה ודורון בתפקיד הנכד נכנס, אפשרנו לכל אחד לבחור אם להיכנס לאבא או לצאת לאמא או להיכנס ולצאת ולהיכנס ולצאת.
בשלב כלשהו, המתח התפוגג והאטרקציה התחלפה בקרקורי בטן. כל מה שעניין את הסנדביץ’ מאותו רגע זה ללכת לשבעה, כי בשבעה יש תמיד בורקסים, טען. הכתום היה עסוק באיסוף של כמה שיותר בקבוקי מים שחילקו שם כי במסגרת איזה מבצע לכל אחד הוצמדה מתנה.

כשהגענו הביתה בלילה וכולם נישאו או עברו למיטות, קראנו לחתלתול והוא לא בא. הסנדביץ’ קלט את זה ושאל איפה הוא. שיקרתי: “עם אבא”, כי מה מוסרי יותר לשקר שקר לבן או להשאיר ילד מטייל לילה שלם ברחובות ועושה פס פס פס.
הלכתי לישון עם תחושת בטן לא טובה ותוך הדחקה שעליה אני מתאמנת שנים בדיוק בשביל רגעים כאלה.

בבוקר יצאנו לקרוא לו. כל בוקר הוא נוהג להתעורר מתנומת הטיגריס שלו על עץ הסוואנה, מיילל, משחק אותה מפחד לרדת, יורד כמו מלך ובא לדרוש חלב. הוא לא היה שם.

הילדים שלנו כבר חוו פרידה מדודי הכלב שהורדם לאחר מחלה קשה, משמוטי הארנב שנצפה באירוע טראומתי בין שיני הכלבה ולאחרונה גם משפש החתולה הקשישה שהייתה עם דורדור לפני כולנו. לחתול הזה הם נקשרו במיוחד ואת הפרידה הזאת ידעתי שיהיה להם קשה במיוחד לשאת.

ברור היה לי שהוא נדרס ורק חשבתי איך למנוע מהילדים למצוא את הגופה המרוטשת. דורון סבר שמישהו עבר, ראה חתול חמוד ופשוט אימץ אותו. הסנדביץ’ בכה והאשים את הכלבה ששוב אכלה לו חיה ודרש להעיף אותה מהבית. פתאום הוא שמע את השליח של המעריב לילדים זורק את העיתון בחוץ. הוא רץ לחטוף אותו ראשון לפני שהאחים שלו ישימו לב, התיישב על הספה ועיין בו דקות ארוכות בעניין רב ואז הניח אותו וחזר לבכות על החתול.

למרות שהיה לי ברור שלא נראה יותר לעולם את החתול, על מנת להראות לילדים שאני עושה כל מאמץ לאתר את החתלתול, יזמתי חיפוש אבוד מראש ברחוב שלנו. הסתכלתי כל הזמן חמישה מטרים קדימה כדי שכשאבחין בגופה המרוטשת אספיק לסובב את הילדים חזרה לכיוון הבית.

לרגע קרה לי הדבר הזה שקורה תמיד אחרי שמישהו מת. דווקא אז רואים אותו פתאום הולך ברחוב ותוך שנייה מבינים שזה דמיון ותוך שנייה נוספת ממשיכים הלאה עם הזכרונות. אבל אחרי השנייה שהבנתי שדמיינתי שראיתי את זנב החתלתול החמקמק, הבנתי שלא דמיינתי. הוא רץ אל תוך גינת השכנים ונעלם. מזמן לא הייתי כל כך מאושרת. צעקתי: “הנה הוא!” ולא האמנתי . הסנדביץ’ פרץ לגינה, הסתער, הרים והכניס אותו כפי שהוא נוהג מתחת לחולצה. הכלבה כשכשה בזנב בשמחה רבה ולקחנו אותו הביתה.

באיחור קל אבל עם אושר שאין לתאר ותחושת הקלה עצומה נסעו הילדים לבית הספר. החתול נכנס בשלווה הביתה, עלה על המיטה שלנו וחירבן על שמיכת הפוך.

כתיבת תגובה