ביום ג’ חביבה השכנה מתה….

ביום ג’ חביבה השכנה מתה.
קמנו בבוקר ומול הבית הייתה תלויה מודעה עם מסגרת שחורה. מאלה שתמיד מבהילות.
ארבעה וחצי חודשים הספקנו לגור בשכנות.
היא באמת היתה חביבה. נתנה לנו לקטוף מעץ הגויאבות הורודות שלה ופעם ערכתי לה היכרות אישית עם כל אחד מהילדים.
לא קראו לה מתה. קראו לה חביבה.

ביום ד’ גבי מת. גבי היה גם חתן פרס ישראל, אבל בעיקר איש נדיב ויקר. הוא היה בן זוגה של אישה מיוחדת שאני מאוד מעריכה ואוהבת שהיא אמא של חברה יקרה שאני מעריצה ואוהבת. הוא ידע לספר סיפורים שהנכדים שלו כל כך אהבו.

ביום ה’ מיכאל הכלב של השכן מת.
הוא היה בן 7 ונבח המון וכל הזמן אמרנו (בצחוק) שיללא שימות כבר, שיהיה כאן קצת שקט.
עכשיו הוא מת ועדיין יש כאן מלא רעש.

ביום ו’ רז הג’ינג’י מת. הוא היה ילד מהבלוק שבו שיחקנו מחבואים ודגל ונסענו על סקטים ואופניים. כשהייתי קטנה ריחמתי עליו שהוא שמן ודווקא לו קוראים רז (חשבתי אז שזו הגירסה העוד יותר דקה של המילה רזה). מאז לא שמעתי ולא ראיתי ואפילו די שכחתי ממנו. פתאום עוז שגר בקומה הרביעית בכניסה שלנו, שגם ממנו לא שמעתי איזה 1000 שנים, כתב לי על הקיר: “זה עוז לוק מהילדות המשותפת שלנו. לצערי השבוע נפטר מהמחלה הארורה רז החמוד שתמיד היה צמוד אליי. את זוכרת אותו?” ככה כתב לי פתאום אחרי 1000 שנים לפחות.

ביום שבת דפנה מתה. היא הייתה בת גילי. יפה, מוצלחת, רקדנית. היו לה כסף, בתים, בעל, ילדים מקסימים, המון חברות. הכל היה לה ולפני שנה ומשהו היא גילתה שיש לה גם גידול ממאיר בגזע המח.

ביום א’ דיוויד מת. עוד לפני ששמענו על כך, נכנסתי כבכל בוקר לשורת החיפוש כדי לבחור את הפליי ליסט שילווה את מלאכת הכנת הסנדוויצ’ים ושיכניס אותי לעוד יום. רציתי להקליד “דיוויד בואי”, אבל יצא לי “ג’ירפות”. נשבעת לכם שזה מה שקרה. יכולתי לכתוב ששמענו דיוויד בואי ואז גילינו שהוא מת. זה היה מרשים ואף אחד לא היה יודע מה קרה, אבל בחרתי לספר לכם את האמת. וואו איזה אבסורד.

חמישה אנשים וחיה. רגע אחד חיו ושניה אחרי זה אינם.
לפני שבוע כולם היו. היום כלום, נאדה, יוק, ריק.
חמישה אנשים וחיה שהיו להם ספרים ובגדים ומיטה ועצם בחצר, שעכשיו אין להם של מי להיות.

לזכרם שמתי עדשה בצבע ירוק על עיני השמאלית ומעיני הימנית זלגה דמעה.

כתיבת תגובה