ביום האם השנה נפלתי למשכב, שבמילים פשוטות זה אומר שכל מי שרואה אותי אומר: “אויש, שאת נראית רע..”….

ביום האם השנה נפלתי למשכב, שבמילים פשוטות זה אומר שכל מי שרואה אותי אומר: “אויש, שאת נראית רע..” וממשיך בלב “אבל ממש רע!”

עוד מלא אימהות סביבי התמוטטו השבוע, כאילו אמרו: אם ביטלתם לנו את יום האם והפכתם אותו ליום כל המשפחות החד הוריות, ההומולסביות, הגרושות והמורכבות, אם החלטתם לתת קרדיט גם לאבות שבמקרה הטוב באים להשכיב את הילדים בערב, ובמקרה הרווח פשוט מוסיפים לאמא עוד ילד, אם כל מה שנקבל הוא כרטיס ברכה שהמורה הצליחה אחרי מאבקים רבים לגרום לילד לעשות, אז עדיף לקחת במתנה שבוע של מנוחה. זה מה שאנחנו באמת רוצות.

איזו מנוחה איזו…..

זה כבר היום השלישי שאני חולה, נוסעת לעבודה, בולעת כדור, הולכת לאירוע יום המשפחה בגן, מכינה אוכל לילדים (או אומרת להם קחו לכם משהו, מה שבא לכם- מלא כריות עם חלב, שוקולד, עוד כריות עם חלב בקערה ענקית כמו בהצעת ההגשה על האריזה , מרשמלו- בתאבון), בולעת כדור מסוג אחר, כי לא עברו עוד שמונה שעות, נוסעת לאסוף מבי”ס, בולעת כדור (עברו כבר השמונה שעות), עובדת מהמיטה, כותבת בחלקים את הפוסט כדי שיעלה במגזין סוף השבוע הדמיוני שלי.

הפעם אני אפילו לא יכולה לקרוא לאמא שלי שתטפל בי, תבשל לי ותאכיל אותי, כי גם היא חולה. אייקון של פרצוף עצוב וצהוּב.

כשסיפרתי אתמול לחברה שאני חולה. היא שאלה: “מה פתאום?” צודקת. מה פתאום אמא חולה? אמהות לא חולות.

כשאבות קצת מרגישים לא טוב הם מכריזים על שפעת, נאנחים בלי הפסקה ומתבודדים במיטה במשך שבועיים ללא יכולת לעשות כלום מלבד ללכת לשירותים או לקרוא בקול ענות חלושה שיביאו להם משהו למיטה.

ברגעים בהם הגוף שלי כבר צורח והמח שלי כבר עיסה, אני אומרת לילדים שלי שאני מצטערת, אבל אני אמא לא טובה כשאני חולה ונכנסת למיטה.

גם למיטה הברווזונים עוקבים אחרי, ארבעתם מזדחלים, נצמדים לתנור בצורת אמא ונשכבים איתי בין השמיכות והחולות שנדדו אליהם על גופם ובגדיהם. זה אושר גדול ותרופה נהדרת, אבל זה גם מפוצץ את הראש, ויש רגעים שבהם אני חושבת שלהחזיר את נשמתי לבורא בדיוק עכשיו כשכולם איתי, זה יהיה נורא יפה.

אם הייתי צעירה רווקה שחטפה איזה וירוס או שפעת, הייתי נהנית משבת של מנוחה עם מרק טוב שאיזו חברה או חבר היו מכינים לי במיוחד. הייתי שוכבת על הספה מול הטלויזיה כל השבת ועושה מרתון סדרות משובחות, הייתי קוראת את כל הספרים של אשכול נבו, הייתי נרדמת ומתעוררת חלופות. היה בזה אפילו משהו נחמד.

מה שמחזיק אמהות בכל ימי המחלה, זו הידיעה שכשהסערה הגדולה תחלוף ונחזור להיות אמהות טובות ומתפקדות, נעלה על המשקל ונגלה שהורדנו שני קילו. זה ללא ספק שווה את כל הסיוט הזה.

יש אמהות שחולות הרבה יותר משלושה- ארבעה ימים, שסובלות הרבה יותר מאשר איזה וירוס טורדני שתיכף ידלג למישהו אחר, שלא ברור מתי ואם יחלימו, שלא ברור איך יהיו כשיצאו מהמחלה שלהן. בלי צחוקים, ביום האם הזה אני חושבת עליהן.

אלוהי הבריאות ואלוהי האמהות, תהיו בני אדם, התאחדו והחזירו מהר את כל האמהות החולות לילדים שלהן. ככה צריך.

כתיבת תגובה