ביום החם ביותר שהיה בארץ מזה 2000 שנים, נכנסנו לאוטו ונסענו לכנרת….

ביום החם ביותר שהיה בארץ מזה 2000 שנים, נכנסנו לאוטו ונסענו לכנרת.

יש משפחות שלוקח להן להגיע לכנרת 5 שעות כי הן עוצרות לקפה (ולקנות לילדים גלידה) ואח”כ לגלידה (וקפה להורים) ואז שוב כדי לעשות פיפי ובסוף כדי להקיא.

אנחנו? נראה לכם? אנחנו המשפחה של Doron Winter, משפחת ראלי. מגיעים מצומת תל נוף עד לכנרת ב49 דק’ מקס’. אין מקום לבחילות, רעב או פיפי. ככה חונכנו ואין אופציה אחרת.

נסיעה עם ארבעה ילדים באוטו לחופשה זה סוג של אימון שאמור להכין לקרב.

הנסיעה מתחילה באופטימיות עם מספר רכישות במכולת. שוקו ולחמניה שהם גם מפנקים וגם משביעים וחטיף מפוצץ מונוסודיום גלוטמט לכל ילד כפיצוי על עוגמת הנפש שגרמתי להם הבוקר כשהרעבתי אותם עד 11:00 כי הייתי עסוקה באריזות.
זה סותם להם את הפה לכעשר דקות, עד שלמישהו נשפך כל החטיף על הרצפה והוא מתחיל לבכות. האחים לא מתנדבים לחלוק איתו כי זאת בעייתו שהוא לא נזהר. אני נואמת כמה מילים על אחווה ומקווה שכשיהיו גדולים יהיו החברים הכי טובים וערבים זה לזה. בסוף כל אחד מסכים לתת למסכן שתי דוגמיות של חטיף וכולם משתתקים.

לעצמי הכנתי לדרך ירקות בחמישה צבעים חתוכים יפה עם זילוף לימון עדין מעל בקופסה נאה. הירקות הנעלבים נרקבים כל הנסיעה בתחתית הצידנית שבין רגלי. אני מעליהם אוכלת עוגיות חיוכים ועושה לעצמי פרצוף תחת.

אשים רדיו, אני חושבת לעצמי. הרי מוזיקה היא דבר מרגיע. מישהו מאחורה צועק שלא שומעים. מישהו מקדימה צורח שהוא עוד רגע מתחרש. הכתום שהוא בעצם גירסת המיני של שמעון פרנס רוצה מזרחית, הטינאייג’רית רוצה שירים של פרחות. בסוף כולם מסכימים תודה לאל על דיסק של הדג נחש. אלא שאז יש את אלה שרוצים את “יום ששי הגיע” ומולם את אלה שמגנים על כבודו של יום ראשון ו”מפלגות ישראל” עלו להם עד כאן. פורצת מלחמת עולם.

אחרי שמגיעים סוף סוף לפשרה, אחד הילדים טוען שהאחר משחק בטלפון שלי כבר שעתיים וזה לא-או-פר (שזה באנגלית “לא-או-גן”) ועכשיו תורו. מלחמת העולם השנייה פורצת.

אני מבינה שהגיע השלב שאני לא סובלת אבל אין ברירה. אני עושה קמפיין למספר משחקים ואחרי כמה ויכוחים אנחנו משחקים את “אני עולה לאוניה”, בו צריכים לגלות מה החוקיות שקבע בעל הסוד שמאפשרת רק לחלק לעלות. הנסיכה הקטנה מצידה בטוחה שאנחנו בכלל מנסים לנחש שהיא בחרה לחשוב על בת הים הקטנה וכולם מרוצים.

דורדור שקט עם המצב, שזו לגמרי אחת ממשימות האימון, אלא שאז ברגע אחד בלתי צפוי, קצב המוזיקה ורעש הילדים והשקיות המרשרשות ושריקת האויר מהחלון האחורי והמטוס שעובר למעלה והסמס שהגיע מהעבודה מביאים לו את הקריזה הקשב וריכוזית הדו קוטבית והוא צועקקקקק בערבית מדוברת: “חחאאלללאאאאססס!!! שיגעתם אותי! אני תיכף עוצר בצד! עוד ציוץ אנחנו חוזרים הבייתה! אני נשבע. אני מסתובב וחוזר הבייתה”

משתררת דממה. את מקומו של הרעש הגדול תופסת צחנה. אף אחד לא מודה ומתחילת סדרת האשמות: “זה ריח של ילדים!” “מה פתאום, זה הריח של אבא!” אני שותקת ומחייכת.

עוד 20 דקות מגיעים ודווקא עכשיו הילדים מתחילים לנמנם. זה מביא אותנו להתמודד עם הדילמה הגדולה. אם ישנו עכשיו יהיה לנו קצת שקט, נוכל אפילו לתת ידיים ולהחליף איזו מילה. מצד שני, אם ישנו הלך הערב. לא נוכל לשבת בשקט עם החברים על שפת ים כנרת כי הילדים ישגעו אותנו עד שנרדם. לפניהם.

כשהגענו וירדנו מהאוטו חטפנו בפרצוף צריבה ממכת החום שעליה קיבלנו התראות לאורך הדרך (התמונה, זה אמיתי!). מיהרנו לחדר הממוזג, התחברנו רגע לוואטסאפ וקיבלנו מכת כאב שצרבה את הנשמה. הנערה הירושלמית היפה שדקר לה את הגוף איש אחד שלא הכיר אותה אבל שנא אותה כי לא הייתה כמוהו, מתה ולהורים שלה לא יהיה אותה יותר לחבק.

כתיבת תגובה