ביום רביעי בשעה הראשונה חיממה הטינאייג’רית את שריריה, הידקה את משקפיה לאפה, סידרה את טייצה לעכוזה והתכוננה לזנק לעבר קו הסיום של מסלול ה-60 מטר….

ביום רביעי בשעה הראשונה חיממה הטינאייג’רית את שריריה, הידקה את משקפיה לאפה, סידרה את טייצה לעכוזה והתכוננה לזנק לעבר קו הסיום של מסלול ה-60 מטר במהירות שיא, ושוב להרשים את כל הכיתה ואת המורה לספורט בתוצאת על שלא הייתה מביישת אף תלמיד אתיופי בכיתה (שאין לה וחבל)

אלא שאז, שניה לפניה ההזנקה, היא הרגישה דגדוג תוך אפי שעלה לעבר נחיריה תוך כוונה כנה להתפרץ כאפצ’י אימתני מארץ התענוגות.

אלא שאז מס’ 2, הוא הוא הוא הוא…לא יצא.

נערה צעירה ותמימה, לפני ריצה. כל מה שרצתה זה לעשות אפצ’י שיתן לה תנופה. כששמעתי את הסיפור בבית (אחרי ששמעתי אותו כבר בוואטסאפ, ואחרי ששמעתי אותו שוב בשיחת הטלפון הקבועה לעבודה בשעת הצהרים) דוגרי, כאב לי הלב.

אבל זה עוד היה כלום לעומת מה שהיא ואנחנו עברנו במהלך השבוע.

האפצ’י נשאר שם מדגדג ותקוע והילדה המסכנה לא באה על סיפוקה (ורק מי שלא בא על סיפוקו יבין תחושה קשה זו)

כל השבוע היא הסתובבה עם מן פרצוף כזה בו העיניים מעט מצומצמות, הפה מעט פתוח והלשון משתרבבת לה מעט החוצה.

היא חיפשה מקורות אור שונים שיסנוורו אותה, ויעיפו את האפצ’י הטורדני.
היא ניסתה נאונים לבנים ונאונים זהובים, נורות ליבון, נורות חסכוניות, דקרוייקות, הלוגן, הלוגן קווראץ, לינסטרה חלבי, לינסטרה לד וכמובן קרני שמש.

האפצ’י לא יצא.

היא ניסתה לנשום פלפל שחור וגם פלפל אנגלי בשלושה צבעים.

האפצ’י נשאר שם תקוע וטורדני.

היא ניסתה את השיטה עם המכה על האף בול באמצע, אבל כלום. האפצ’י נשאר תקוע והילדה הייתה פשוט אומללה.

הסביבה פירגנה. בדרכה.

החברות שלה שלחו לה בקבוצת הארכיאולוגיות הצעירות תמונות של עצמן עושות אפצ’י.

ילדים מבית ספר שלחו לה בדיחות על אפצ’ים כמו:

מה ההבדל בין אפצ’י של רזה לאפצ’י של שמן? רזה מתעטש “אפצ’י!” ושמן מתעטש: “אפצ’יפס!”

וגם

בעל בית מרקחת בא אל הרוקח הצעיר בסוף היום ושאל אותו, “איך היה יומך?”
“בא איזה איש אחד שלא מפסיק להתעטש!” סיפר הרוקח
“ומה נתת לו?” שאל בעל בית המרקחת בסקרנות
“כדורים משלשלים”, אמר הרוקח, “נראה אותו מתעטש עכשיו…”

בשיעור מדעים תלמידה אחת שאלה את המורה: “נכון שלא הגיוני שתקוע לה אפצ’י כבר שבוע?”
המורה הנרגש עזב את נושא השיעור המתוכנן ונתן הרצאה שלמה על הסיבות הפיזיקליות, הנוירולוגיות והפסאודו קטסטרופליות לעיטושים, ועל אפקט הפרפר שיוצר עיטוש מרגע שהוא יוצא ממערכת הנשימה של המתעטש הישראלי בגבעת ברנר, דרך מסע ההשפעה הטרמוגאוגרפי שהוא עושה אשר בסופו הודי בדלהי מת ממלריה.

בבית ביקשתי מהילדים להתחשב ולא להתגרות באחותם הגדולה. כל מי שהיה לו אפצ’י יצא רגע החוצה או הלך לחדר אחר. אמרתי לכולם שהם מקסימים ושלזה קוראים אחווה והתחשבות.
לי אישית זה היה קשה במיוחד כי נראה לי שמעולם לא התעטשתי כל כך הרבה כמו בשבוע הזה, ולהר רגשות האשם האמהיים שלי נוספו פסגות של טישו לח.

במלאת שישה ימים להתקעותו של האפצ’י החלטתי להפתיע ולהגיע מוקדם מהעבודה, לעבור בדרך באיזה בית מרקחת הומאופטי כדי למצוא מזור וישועה, ולפנק קצת את הילדה שהולכת כבר שבוע כבויה עם הפרצוף הדבילי הזה (עם העיניים והלשון והכל) של הלפני אפצ’י.

מרחוק כבר שמעתי את דילוגיה והבנתי שהיא מגיעה שמחה. זה חימם את לבי. היא סובבה את המפתח במנעול הדלת תוך שריקה ונכנסה הביתה עם חיוך מרוח על פניה. כשראתה אותי שמחה מאוד רצה אלי, חיבקה אותי וסיפרה: “אמא סוף סוף עשיתי 8.7 ב60 מטר!!”

כתיבת תגובה