בכיתה א’ הלכתי בכל בוקר מרחוב סיני לבית ספר מעיין. קרוב לחצי שעה הלכתי בתוך שיירת ילדים שחצו חמישה רחובות….

בכיתה א’ הלכתי בכל בוקר מרחוב סיני לבית ספר מעיין. קרוב לחצי שעה הלכתי בתוך שיירת ילדים שחצו חמישה רחובות, שני מעקות, שלוש משמרות של בטיחות, מכולת אחת ועוד מינימרקט.

בתחילת כיתה ט’ עברנו לרחוב הצבי. לבניין שמעל הקיוסק ששורת קרמבואים שניצבה בו על הדלפק, הכריזה בכל שנה על קיצו של הקיץ. זה היה כבר הרבה יותר קרוב לביה”ס. אלא שאז עברתי לתיכון שאילץ אותי שוב לצעוד צעדות ממושכות וארוכות הלוך ושוב.

תמיד קינאתי בילדים האלה שגרים מעבר לגדר של ביה”ס. אלה שבהפסקה יוצאים שניה הביתה כדי להביא את המחק ששכחו.

עברו שנים, עזבתי את בירת הנגב אהובתי והגעתי לבירת המריבה ולבצלאל, שזה בתכלס עוד בית ספר. השתכנתי בדירת אבן מגניבה בשכונת נחלאות המגניבה וחייתי חיים סטודנטיאליים מגניבים.
למחנה יהודה הלכתי ברגל, למדרחוב בן יהודה הלכתי ברגל, אבל לאקדמיה נסעתי נסיעה ארוכה באוטובוס או על טילון הפיאג׳ו עם הפדלים שזחל בקושי אבל באומץ את העליה החרדית של בר אילן.

..ואז הכרתי את הדורדור הירושלמי החוצפן הזה שביסודי ירד מהבניין במעבר המתלה, לא חצה אף לא כביש אחד ונכנס תוך דקות ספורות לבי”ס “יד המורה”, שכעל הדרך שם רגל ל Gila Perez.

לתיכון רנה קסין אומנם חצה כביש, אבל עדיין יכל לצאת מהבית כששמע את הצילצול שמודיע על פתיחת יום הלימודים.

שיא החוצפה: בבצלאל שזה בתכלס אוניברסיטה, קפץ על הktm שלו לאכול צהרים אצל ההורים שעברו בינתיים לגבעה הצרפתית כדי לעצבן אותי ולהיות אפילו עוד יותר קרובים.

את המזל הזה רציתי לעצמי. חלמתי על שינוי. אז החלטתי להתחתן איתו. באמצע שנה ד’ הצעתי לו חברות והשאר הסטוריה…

נולדו לנו מלא ילדים, וחיינו בכל מיני מושבים קרוב לאדמה. היה ברור שהקארמה משתנה. אבל זהו, שריטה של תקליט, שלא, סימן קריאה! אפילו במושב גרנו בקצה הכי רחוק והיינו צריכים להסיע לגן במקום ללכת עם עגלול תוך הסנפת חרה של פרות ולהגיע תוך 5 דקות.

אח”כ החלטנו להתחכם ולהיות מהמיוחדים האלה שלא רק מבררים אלא אשכרה ברגע של בילבול והתלהבות יתר הולכים על זה ורושמים את הילד הבכור לבית הספר הפתוח בעיר השכנה. ככה לאורך שמונה שנים ביצענו מידי יום הסעות לרחובות (בירת ההדרים? השפלה? התימנים?). כל בוקר צפיתי בקנאה בשכנותי (וקיללתי) שמחלון מטבחן נופפו לילדיהם שעלו על ההסעות של המועצה. פלא שביתן טרם נחרב.

לפני חודש עברנו לגור ברחוב של ביה”ס. הקרבנו את החיים בכפר, את עץ התפוז ואת השדה הענק מאחורי הבית על מנת להסיר את הקללה ולעשות סוף סוף את התיקון המיוחל.

בבוקר הילדים יוצאים מהבית כל אחד בזמנו החופשי. כשהם חוזרים הם עוברים דרך המכולת שנמצאת בדיוק באמצע הדרך ומביאים לחמניות או קוטג’. היום התקשרו לבקש רשות מיוחדת: “אמא, בדיוק הגיע קרמבו, עכשיו. ‘בקששהההה..”

השבוע קרו לי שני המקרים המרגשים ביותר בחיי:

מקרה מרגש א’: הסנדביץ’ התקשר שכואב לו הראש. אמרתי לו “חכה ליד השער”. באתי, נתתי לו תרופה, אמרתי לו: “עדכן. אם יש צורך אקפוץ לקחת אותך”. חזרתי הביתה.

מקרה מרגש ב’: חזרתי הביתה מהצגה. התיישבתי במרפסת עם החוצפן הירושלמי והטינאייג׳רית החוצפנית והגשתי להם את שאריות הבורקסים שקניתי עם הצעירים בדרך. (אני? חוצפנית? מי קבע שתפקידי להאכיל את כל הבית הזה?? שיגידו תודה שהשארתי להם משהו).
פתאום הוא תהה: “תגידי, אין איזו אסיפת הורים הערב?
אמרתי: יואו, מזל שזכרת. איך ברח לי מהראש. התחילה לפני כמה דקות, אני הולכת, ביי” והלכתי.

מכירים את המעצבנים האלה שגרים הכי קרוב ותמיד מאחרים? יש מצב שהפכתי לכזאת.

כתיבת תגובה