בכל פעם מחדש אני תוהה מה מניע את דורדור לצאת לתחרויות ההזויות האלה, ולרכוב בשטח אלפי קילומטרים במשך ימים רצופים….

בכל פעם מחדש אני תוהה מה מניע את דורדור לצאת לתחרויות ההזויות האלה, ולרכוב בשטח אלפי קילומטרים במשך ימים רצופים.
אני מסתכלת על התמונות והסרטונים ומרחמת עליו. זה נראה לי סיוט.
קשה ומתיש ומפחיד.

מצד שני זה טוב כל העניין הזה, כי זה נותן לי נושאים לחשוב עליהם ותובנות להגיע אליהן ומשהו לכתוב עליו.

בכיתתו של הסדנביץ’ שיחקו לאחרונה “גמדים וענקים”. מה שהניע אותו להשקיע במשחק היא התחושה שלא נעים לו לפגוע בילד שאותו הוא אחראי לפנק, וגם המחשבה על איך הוא עצמו ירגיש אם לא יקבל הפתעות שוות.

מה שהניע את אחותו הקטנה להפריע לו להכין את ההפתעה לענק זה הרצון לעצבן אותו בקטנה.

אני רוצה להאמין שהגורם המוטיבציוני שהניע את אחותם הגדולה שמנסה לפייס (מלשון פיוס- לא מפייסבוק) היא אחווה וערבות, אבל אני יודעת שסביר יותר שפשוט לא בא לה לשמוע את הצעקות שלהם, שמפריעות לה לישון ואז יהיה לה קשה לקום בבוקר לבי”ס הפתוח בו מאמינים שלמידה מתוך הנעה עצמית היא למידה משמעותית.

מה שיניע עצמית ומשמעותית את הכתום לשקול כל צעד בביה”ס, לא להציק ולא להפריע לסביבתו (זה הדבר היחידי שאסור בביה”ס הזה), זה ששוב יקראו לו לשיחת גישור שתיקח שעתיים, “נשבע לך אמא, ש-ע-ת-י-י-ם! אולי אפילו שלוש שעות!!”

מה שיניע אותי להיפרד מהם בבוקר ולנסוע לעבודה הוא בשורה תחתונה, ואם להודות על האמת, כסף. כדי להעלות את המוטיבציה ואת מצב הרוח, אטפח אידאולוגיה ומטרות משניות שיתנו ערך לעיסוק הזה שבתכלס לוקח ממני את רוב היום, ומזניח מאחוריו זנב של חלומות, זמן איכות עם המשפחה ועם החברות שלי, רוגע נפשי ואיזה תחביב או שניים. כאן אמור להופיע אימוג’י מבאוס.

מה שיניע את סבתא להגיע מירושלים לאסוף את הילדים מביה”ס זו המחוייבות והדאגה שלה לנו ולילדים (וגם זה שלא ממש הותרנו לה ברירה)

המוטיבציה שלי להתקשר לחברה מהאוטו בדרך חזרה מהעבודה הביתה היא הצורך בקטרזיס. לזכך את המוח ואת הנפש במעבר בין שני העולמות.

מה שיתן לי דרייב אחה”צ כנהגת של חברת הסעות הפסדית המובילה ג’ינג’ים בין חוגים לטיפולים לחברים, הוא האהבה והדאגה לגוזלים שלי, והרצון שלי לספק את כל צרכיהם ולהסב להם אושר, אבל גם לשמור על מצפון שקט ככל שניתן בתפקיד המורכב של להיות אמא.

ואם כבר הנעה מתוך רגשות אשם, קצת לפני ארוחת הערב אזכר שהכלבים האומללים עוד לא טיילו היום, אעזוב את הכל ואצא איתם. כשאשחרר אותם בגבעות כדי שיוציאו מרץ, מה שיניע אותם לחזור אלי זו חתיכת עוגיה שיש לי ביד, אבל מה שסביר יותר להניח שיקרה זה שלא יענו לקריאותי וששוב אמצא עצמי מתרוצצת ומחפשת אותם כי אדע שאם אני חוזרת בלעדיהם, הילדים הורגים אותי וחבל.

מה שמניע אותי החל מהשעה 18:00 לתקתק את לוח הזמנים המשפחתי היא הכמיהה לשקט מ – 20:30. אני מדברת כמובן על תקתוק משמעותי ובעל ערך הכולל ארוחה מזינה, צחצוח שיניים מוקפד וסיפורים לפני השינה. הכל כדי שלא אדליק חלילה את הרדיו בסוף היום ואשמע את הלהיט “אמא מזניחה”.

מה שיגרום לי לפתוח פייסבוק במיטה בסוף היום זה לראות כמה לייקים ותגובות קיבלתי, ולהרגיש משב קל של אהבה והערכה לפני שאני עוצמת עיניים.

כסיום מתבקש לפוסט שהתחיל ב”מה מניע את רוכב הראלי…” אני תוהה מה מניע אותי ואת הילדים לפרגן לדורדור בכל פעם שהוא נוסע לראלי?
כמובן שזו הידיעה שיהיה לנו קצת שקט ממנו, אבל גם אהבה וגאווה.
בכל שיחת טלפון איתו בסוף יום תחרות מיגע, כשכל מה שהוא מצליח להוציא מפיו זה “מממ..” וקצת “אהה”, הילדים שואלים אותו שני דברים:
הפחות חשוב: “אבא, הפעם אתה מביא לנו גביע למדף בחדר שלנו?”
והיותר חשוב: “כמה שקיות של M&M’s קנית לנו בדיוטי פרי?”

~~~
עריכה: אמנון ז’קונט

כתיבת תגובה