במכולת של אדי נתלתה מודעה שבישרה שבקרוב תהיה הופעה של שם טוב לוי בבית התרבות של השכונה….

במכולת של אדי נתלתה מודעה שבישרה שבקרוב תהיה הופעה של שם טוב לוי בבית התרבות של השכונה. קולות מן העבר הרהרתי וזמזמתי את “בשמיים טס טווס זהב”. כמה זמן לא שמעתי אותו חשבתי, ורכשתי שני כרטיסים עם ניחוח נוסטלגי.

בתחילת המופע נתנו לנערה מוכשרת מהשכונה במה מפרגנת, והיא שרה שני שירים וליוותה את עצמה עם גיטרה וזה היה מקסים ותמים. בשיר הראשון היא שרה
“Once there was a way to get back homeward”
ואחריו היא אמרה “ועכשיו שיר עצוב”. זה היה קצת מצחיק.

מיד אחריה עלה לבמה איש מבוגר בצעדים קטנים שנראו כעלולים להיכשל בכל רגע. הקהל מחא כפיים בנימוס. הוא הרכיב את המשקפים שהיו תלויים לו על הצוואר בשרשרת דקיקה, וחשבתי לעצמי שבטח המארגנים מהוועד יזמו הפעם גם מפגש עם מדען ממכון וייצמן הסמוך. חשבתי לעצמי שזה רעיון נחמד להוסיף פן העשרתי לערבים הקהילתיים האלה.

המדען ממכון וייצמן נעמד בגמלוניות לא יציבה מול המיקרופון וחשבתי שאולי עדיף ליתר בטחון שישב על הכיסא שמאחורי הקלידים. בטח לא יפריע לשם טוב חשבתי. בחור טוב נראה לי שם טוב והרי לא ירצה קשיש מעולף או אפילו סתם שרוע על הבמה כסיפתח להופעה שלו. זה עלול להביא חרא קרמה.

אבל הוא לא התיישב. לא זו אף זו, הוא הסתובב לאחור וחפן בעדינות אך בנחישות את חליל הצד שהיה מונח אחר חושילינג כבוד על סטנד יעודי. זה היה בין מפתיע למבהיל. אנשים פערו פיותיהם ובדיוק כמו בקלישאה היה אפשר לחתוך את המתח בסכין. בידיים רועדות מעט ובהיסוס קרב את החליל אל פיו לקח מעט אויר, הוציא אויר, שאף שאיפה עמוקה יותר והעיף נשיפה ארוכה אל תוך הטיובה. תוך שנייה יצא מהקצה האחר של מטה הקסם נחשול זוהר של נצנצים שהתפזר מעל הבמה וממנה אל הקהל, ופתאום המדען הקשיש הצעיר ב30 שנה לפחות אם לא ב40, וכל השם טוב לוי יצא ממנו, והוא חילל בוירטואוזיות שכמוה לא שמעתי מעולם. אחרי כמה דקות עלו על הבמה גם אריק ויונתן. אריק שר בקול עמוק שיר אחרי מלחמה וגם דון קישוט אתה יכול לנח, ויונתן קרא קטעי קישור. שם טוב עבר בקלילות בין החליל לקלידים למיקרופון ונזכרתי כמה שהוא מוכשר הבנאדם הזה. לרגע שמעתי מאחורי הקלעים את הגיטרה של קלפטר בקטע קצר. אני יכולה להשבע. הם היו צעירים ויפים ושרו תקווה לשלום בדיוק כמו פעם. בדיוק כמו פעם.

הסתכלתי עליהם וחשבתי שמוסיקה היא באמת כישוף שמכשף את השומעים ולא פחות את היוצרים. איך שבעה תווים בסך הכל, ורק 22 אותיות (או קצת יותר או פחות בשפות אחרות) יוצרים אין סוף לחנים ושירים וגורמים לאנשים להתרגש, לצחוק ולבכות, להפוך זקנים לצעירים ומתים לחיים חיי נצח.

בחצות הסתיימה ההופעה. תאורת הניאון של בית התרבות נדלקה וכולם קמו ועזרו לערום את הכיסאות ולהצמיד את הערמות לקירות תוך שהם מחליפים מבטי “היה מעולה!” ו”כן, הוא מדהים”.

בחוץ חיכה לנו לילה קר.
בצד ליד שולחן ישב המדען ממכון וייצמן ומכר דיסקים של שם טוב לוי.

כתיבת תגובה