בפעם האחרונה בה תכננו לנסוע לסיני, פקעה רחמי ומי שפיר הציפו לי את מכנסי השלושת רבעי, את הכורסא הבורדו ואת כל הסלון של הקראוון שבמושב בדרום….

בפעם האחרונה בה תכננו לנסוע לסיני, פקעה רחמי ומי שפיר הציפו לי את מכנסי השלושת רבעי, את הכורסא הבורדו ואת כל הסלון של הקראוון שבמושב בדרום. הייתי באמצע חודש שמיני. התיקים כבר היו ארוזים בפיז’ו 205 שלוש דלתות, ובמקום דרומה נסענו צפונה למיון יולדות.

שבועיים שכבתי במיטת בית החולים. מותר היה לי לשבת רק כשהובילו אותי פעמיים ביום בכסא הגלגלים לבדיקה הרוטינית בה בחנו מי המנצח היומי בתחרות מפלס מי השפיר- התינוק שלי או גופי הדולף.

הרופאים לחצו עלי לזרז את הלידה ולהוציא את התינוק שנמצא בסכנה גם אם זה אומר שיגדל איזו תקופה בתוך אינקובטור. אני הקשבתי ללבי ובחרתי לגדל אותו עוד קצת באינקובטור שבי.

ביום הראשון של החודש התשיעי שיחררתי ונתתי לו לצאת. אחרי עוד שבוע במחלקת מעבר עם בדיקות ואנטיביוטיקות יצאנו הביתה עם תינוק בסלקל.

 

ה”בייבי-סנס” זעק בצפצוף מחריש אוזניים באמצע הלילה כשהוא היה בן שלושה שבועות בפועל, ובן מינוס שבוע לפי תאריך לידתו המשוער. התעוררנו וקפצנו ורצנו אל העריסה והרמנו מהר והוא לא נשם. ניערנו והיכינו וצעקנו והפכנו ואחרי דקה ארוכה ארוכה הוא שאף שאיפה.

הלילה הנורא המשיך בנסיעה ארוכה עם תינוק פצפון בידיים מטולטל בכל פעם שנשימתו פוסקת, ואחר כך בקצה המרוחק של חדר ענק בבית החולים אוחזת אותו כשבכל כמה דקות הוא מרפה ומאיים להיפרד ממני ואני צועקת לעבר הצוות הרפואי המרוחק ומעירה שוב ושוב את כל ההורים והילדים שמנסים לישון מסביב.

עם הנץ החמה כבר היינו בטיפול נמרץ ילדים אחרי טיפולים כואבים ועם כל מיני צינורות והעיקר עם נשימה סדירה.

עוד שבוע בדקו כל פינה בגוף הזעיר, ובתאריך הלידה המשוער המקורי יצאנו שוב מבית החולים כמו בהילוך חוזר איטי ועייף עם תינוק בסלקל.

חזרנו הביתה ללא אבחנה, אבל עם מוניטור מחווט לחזה לשנה וכל מיני תרופות כרוניות בבקבוקי זכוכית ענקיים ליתר בטחון. השילוב בין התרופות לטראומות גרם לתינוק לישון שלושה חודשים. אנחנו עם פעוטה בת פחות משנתיים עיבדנו את החווייה והתחלנו להבין שהחלום על סיני מתרחק ומתפוגג.

עברו כמה חודשים והתינוק הקטן התחיל להראות דומה יותר לבודהה מאשר לתינוק עם מצוקה נשימתית. הקשבנו ללב (ולסקנד אופיניין) והחזרנו את המוניטור ליד שרה והשארנו אצלם נגד עין הרע את מלא הסכום שהיינו אמורים לשלם לשנה. את התרופות בבקבוקים הענקיים חילקנו באופן שווה בין כל הצמחים בגינה וחיכינו לראות מה יוליד הניסוי שלנו.

אחרי חצי שנה חגגנו את הולדתו ובמגירת הפוסט טראומות שלי נעלתי את הראשונה כאמא. מאז אני אוהבת לשמוע נשימות של תינוקות. זה משהו שעושה לי נעים.

התינוק שלי היה אתמול בן 13. הוא אמנם אטאיסט והוא לא מחשיב בר מצווה כיומולדת מיוחד, אבל פלומת השפמפם שלו מאמינה שיש אלוהים. בכל פעם בה הוא נענה לתחנוני לקום מהמחשב ולבא לפטפט איתי קצת, אפשר לראות בבירור שהוא גבה בעוד שלושה- ארבעה ס”מ מינימום, וכשהוא מחבק אותי בגובה שלי אי אפשר להתעלם מהעובדה שהתינוק הקטן וחסר האונים הופך לגבר.

כתיבת תגובה