בשבת בבוקר התקשרתי לחברה שחגגה יומולדת יום לפני להגיד מזל טוב. ככה אני אוהבת, לברך באיחור….

בשבת בבוקר התקשרתי לחברה שחגגה יומולדת יום לפני להגיד מזל טוב. ככה אני אוהבת, לברך באיחור.
“אז איך היה היומולדת?” שאלתי בטון חגיגי?
“חרא” ענתה בטון חרא.
“אולי נחגוג אצלי הערב?” שימרתי את הטון. “אזמין עוד חברים..”
“הערב אני בבדיקה ב”אסף רופא” ענתה בקול מריר.(שיט- חשבתי לעצמי)
“מי בא איתך?” (ידעתי שטעות לשאול)
“אני” (אכן הייתה טעות לשאול)
“שאבוא איתך?” (טעות גדולה לשאול)
“רק אם בא לך, אבל זה בשעות של אוכל ומקלחות והרדמות..” (הסתבכתי)
“אוספת אותך בשש!” קבעתי נחרצות בטון חרא

כשהכניסו אותה לבדיקה תהיתי איך אני יכולה לנצל את הזמן ואת 32 אחוזי הסוללה שלי בחדר ההמתנה בחכמה. נזכרתי בעיניה הנוגות של הנסיכה כשאמרה לי הבוקר: “אמא, שלא תחשבי שאני לא שמה לב שאת לא מחפשת לי פסנתר. הבטחת..” ככה אמרה. “הבטחת, טחת, טחת..” הדהד הקול במוחי ולא הרפה.
התחלתי במסע החיפוש.
נכנסתי לאתרי מכירות יד שניה והזדעזעתי מהמחירים, אז העלתי פוסט מיואש ופניתי אל לב חברי: “פסנתר מישהו?” בעיקר הייתי מרוצה שאני, גברת ברברת, מצליחה להעלות פוסט עם אותיות גדולות.

מיד קיבלתי שלוש תגובות:

באחת תמונה של פסנתר נאה אך פגום. כתבתי לה “נאה, אבל מבאס להכניס לסלון פסנתר פגום”.

שניה כתבה שיש לה פסנתר כנף ,ומכיון שזה נראה רומנטי ומפתה התחלתי מיד לחפש לופט למכירה או להשכרה, וכבר פינטזתי על מגורים במן חלל ענק שבמרכזו על במה עגולה מוגבהת מעט (אולי אפילו מסתובבת) נמצא פסנתר הכנף שלנו, ומסביבו צמודות לקירות המיטות של כולנו, (ברור שתהיה כתבה על הבית המיוחד שלנו באחת ממגזיני האדריכלות היוקרתיים), והנסיכה מנגנת לנו כל היום מוזיקה קלאסית ואנחנו הופכים להיות נאורים כאלה, אנשי תרבות גבוהה, ויש לנו ספריה ענקית עם המון ספרים, והילדים מתחילים לדבר בשקט ובנימוס, ואנחנו מארחים בערבים חברים ליין טוב וקונצרט משובח, והיא כל כך אוהבת את הנגינה ולא מפסיקה לנגן שוברט ומוצרט ובאך, והיא מתנועעת ככה עם הגב והראש לעבר הקלידים, ואנחנו מזמזמים ומניעים את הראש בהנאה ולפעמים עוצמים עיניים, ככה ימים שלמים, עד שיום אחד איזה #ג׳ינג׳י נזכר שהוא ג’ינג’י, קם, ניגש למחסן, מביא פטיש 5 ודופק לפסנתר ת’כנף.

השלישי בהודעה אישית כתב: “זה יום המזל שלך, כדאי שתשבי”. הסתכלתי סביב על היושבים איתי בחדר ההמתנה. אנשים זרים שלאף אחד בטח אין מטען שיציל את טלפון 18 האחוזים האחרונים שלי. אחת ניצלה את המבט המורם לרגע שלי ושאלה: “למה החברה שלך פה?” “בדיקות” עניתי “למה? מה קרה לה?” “בדיקות” עניתי “היא עברה תאונה??” “בדיקות” עניתי.
“יושבת” כתבתי לו. “פסנתר מעולה, מצב מעולה, אחי ואני ניגנו עליו בילדותנו, קחי בכמה שבא לך, לא חשוב הכסף, אשמח אם יהיה שלך. הוא נמצא אצל ההורים, גרים לידך ברחובות”
כל כך התרגשתי ששכחתי לשאול על צבע ומצב ופירמה ולבקש צילום… “סגור!” כתבתי ביד רועדת ועם 8 שגיאות כתיב. “הם גרים בקומה חמישית, אל תדאגי, נכנס על הצד למעלית, טסים לחודש ביום חמישי”. התקשרתי לטלפון של אמא שלו וסגרתי איתה ליום המחרת ב8:00 בבוקר.

כשהייתי על 4 אחוזים יצאה חברתי עם יד מדממת. “את לא מאמינה!” קראתי בהתרגשות ודילגתי לעברה “קניתי עכשיו בפייסבוק תוך 15 דקות פסנתר כמו חדש בגרושים מרחובות” לא היה אכפת לי שאני מדברת בקול רם בחדר המתנה של בי”ח כי כולם שם הרי שותפים לחוויה שעברתי והיו שם איתי לאורך כל הדרך. ידעתי שהם מתאפקים מלמחוא כפיים לסיום הסצנה.

היא חייכה, מלמלה משהו על מה שעשיתי למענה הערב ועל #קארמה והלכנו לחניה.

~~~

פינת השיווק- הפעם האלטרואיסטית: הפעם מוקדשת לחבר הפייסבוקי הזה שלי (שכבר פגשתי גם ביקום המקביל) ושסידר אותי עם הפסנתר. הוא גרוש מקסים+ילדה+ כלבלב וגר בצפון, אבל מקסים (וגם חכם ומצחיק ועם אחלה ג’וב). פרטים אצלי בפרטי.
אולי גם אני אצליח לסדר לו משהו בחזרה…

(עריכה) פינת ההרגעה: לכל הלחוצים שכבר פונים ורוצים לתרום מח עצם וכליה ו100 אלף ש”ח וכותבים לי שאתבייש לי שחברה שלי במצב אנוש ואני כל מה שמעניין אותי זה פסנתר ושידוכים, אפשר להרגע… לא כל בדיקה בבי”ח ביום שבת בערב היא מה שאתם חושבים. חוץ מזה תנו ליצר קצת דרמה..

כתיבת תגובה