הדבר הראשון שהמנהל החדש אמר אתמול באסיפת ההורים, זה שהוא מבקש להשאיר את הציניות בחוץ….

הדבר הראשון שהמנהל החדש אמר אתמול באסיפת ההורים, זה שהוא מבקש להשאיר את הציניות בחוץ. זה מיד נתן לו שתי נקודות אצלי, כי אחת התכונות הלא מוערכות והלא חביבות עלי היא ציניות. גם מעצמי אני מנסה להוקיעה לאורך השנים ואפילו די מצליחה.

מצד שני כשיצאתי החוצה, היא חיכתה לי שם הציניות חסרת הבושה הזאתי ולחשה לי באוזן בטון מתגרה שאחרי שהשתתפתי לאורך השנים בלא פחות מ46 אסיפות הורים (וזה כי אחת ברחה לי מהראש עד היום אני המומה מעצמי, אחת שלחתי אליה את דורדור בפרץ של אמא משחררת שליטה, ואחת שלא הייתה ברירה כי היו שתיים בו זמנית), הגיעה העת שאכתוב פוסט על האירוע הדי משעשע הזה.

תוך כדי שניסיתי להלחם בנבלה הציניקנית, נזכרתי בכל מיני התנהגויות וטיפוסי הורים שהצחיקו אותי באסיפות ההורים לאורך השנים והבנתי שעד שלא אפרוק לא היא ולא אני נשקוט.

אז קבלו את הרשימה המלאה (ואם היא לא, אז אתם מוזמנים/ות להוסיף) של טיפוסי הורים באסיפות ההורים:

הורה באסיפת הורים- טיפוס #1:
זה ששואל שאלות בלי הפסקה. בהתחלה ההורים מרוצים שהוא עושה בשבילם את העבודה השחורה. אחרי שלוש שעות הם שולחים אליו מבטי שטנה וחלק שולפים אולרים קפיציים קטנים.

הורה.. טיפוס #2:
ההורה שרוצה שישמעו אותו הרבה, ומחווה כל הזמן את דעתו. בדרך כלל הוא גם זה שכותב הכי הרבה בקבוצת הווצאפ. הוא מתחרה עם טיפוס #1. .

טיפוס #3:
ההורה שמאוד רוצה להיות בוועד. הוא יושב עם היד מורמת כל האסיפה כדי שלא יפספסו את זה שהוא מציע מועמדות לוועד. (פעם הייתי כזאת)

טיפוס #4:
ההורה שמאוד לא רוצה להיות בוועד. בכל פעם שמישהו אומר את המילה “ועד”, או כשהמורה אומרת “ועכשיו נעבור לנושא האחרון..”, הוא בוהה לעבר התקרה, או מחזיק את הטלפון ליד האוזן כאילו יש לו שיחה דחופה ורץ החוצה, או מחזיק את הבטן חזק בשתי ידיים, עושה פרצוף סובל ורץ החוצה. (היום אני כזאת)

טיפוס #5:
ההורה שמציע אחרים לוועד

טיפוס #6:
ההורה שלא בא לאסיפות הורים.
הטיפוס הזה מתחלק לשני תתי טיפוסים: לא באים עם רגשות אשם ולא באים שלא דופקים חשבון לאפחד.

טיפוס #7:
ההורה שיוצא באמצע.
גם הטיפוס הזה מתחלק לשני תת טיפוסים: האימפולסיבי שברגע שהאסיפה עולה לו על העצבים קם והולך, והמתוחכם שמתנצל ומודיע מראש שיצטרך לעזוב באמצע כדי שלא יתפס כאימפולסיבי שברגע שהאסיפה תעלה לו על העצבים והוא יקום וילך.

טיפוס #8:
זה בעצם טיפוסיים: ההורים שבאים יחד. יש את אלה שלא סומכים אחד על השני שיעביר את המידע כהלכה, ויש את אלה שאסיפת ההורים היא מבחינתם הזדמנות לטיפוח הזוגיות, והם רואים בה יציאה לבילוי.

טיפוס #9:
ההורה שיושב במקום שהוא מדמיין שלא רואים אותו ומשחק קנדי קראש (יש לי חברה טובה כזאת והפעם לא אסגיר אותה)

טיפוס #10:
ההורה שלא מפסיק לפטפט וחושב שאם הוא ידבר בשקט ולא ילחש (כי ככה לימדו אותו בא”ש לילה) ולא ישים יד שתכסה על מחצית מהפה (כי בבית לימדו אותו שזה לא מנומס) הוא לא יפריע למהלך האסיפה (יש לי גם חברה כזאת)

טיפוס #11:
ההורה שמציע לעשות לאורך השנה שלושה ימי גיבוש למשפחות הכיתה ועוד שני ערבי גיבוש רק להורים (תוך שהוא מקפיד להשאיר את היד למעלה)

טיפוס #12:
ההורה שרוצה למות כשהטיפוס הקודם מציע את ההצעה המעצבנת שלו

טיפוס #13 ואחרון:
ההורה המסכם. זה שחושב שהחומר יופיע בבחינה

ואם בסיכומים עסקינן, אני רוצה שיהיה כאן ברור שפוסט כזה שאמור לבדר לכם את הזמן, דורש אומץ ואולי אפילו הקרבה, כי יש יסוד סביר להניח ואפילו סבירות לא נמוכה, שמחר כשאכנס בשערי בית הספר בו לומדים ילדי אגלה שהורי בית הספר עושים עלי חרם.

כתיבת תגובה