החיים שלנו מכינים אותנו להתמודדויות שדורשות סבלנות וסובלנות, איפוק ותעצומות נפש….

החיים שלנו מכינים אותנו להתמודדויות שדורשות סבלנות וסובלנות, איפוק ותעצומות נפש. אנחנו יודעים להכיל הודעה על מישהו אהוב שחלה ב”המחלה”, לטוס עם ילד בוכה מכאב לחדר מיון, להתמודד עם קשיים כלכליים, פיגועים ועוד… אבל באמצע הלילה כשבשקט בשקט אנו נכנסים לחדר של הילד כדי לנשק ולכסות, מתקרבים וכבר מריחים את ריח גופו המתוק והלב מתרחב, ואז דורכים על חתיכת לגו..לכו תתמודדו עם זה.

אם יש אלוהים הוא בטח ברא את הדברים הקטנים והמעצבנים כדי להציק לנו, לבחון אותנו, או סתם כדי לשעשע את עצמו, אחרת למה בדיוק נועדה הנפילה הלא פונקציונאלית של הביסקוויט לתוך התה על הבוקר? מילא צניחה לתוך הקפה. מזה עוד ניתן להתעלם, אבל כשמדובר בתה צלול שהופך בשניה לביצה עכורה זה לא יפה.

את שופכת את התה לכיור ונכנסת לשירותים. מסיימת. מגלה שהנייר נגמר. לא עיצבון מיותר?
נכנסת למקלחת. מגלה שלא נשארו מים חמים. נשטפת קלות ויוצאת. מגלה שהמגבת נגזלה. לא עיצבון מיותר מאוד?

וכל זה עוד לפני שיצאת מהבית

רגע, עוד לא יצאת מהבית…

את מנסה לסגור צמיד. לבד. מהעיצבון הזה אפשר להשתגע, אבל את לא תוותרי. ככל שתתעצבני כך יתעצם הדחף להצליח לפתוחולסגור את הקפיץ הקטנטן הזה בכוחות עצמך.

שניה לפני שאת יוצאת את נזכרת שצריך לקנות סומסום. נגמר הסומסום. צריך להוסיף לרשימה. את פותחת את המגירה, מרימה את העפרון ומה מגלה? (שתי נקודות למנחשים) שאין לו חוד. איפה לעזאזל יש מחדד בבית הזה?? מוצאת. מחדדת, נשבר החוד, מחדדת, נשבר החוד, מחדדת, נשבר החוד. מחפשת עט. מוצאת. ס’אמק לא כותב. לא רוצה סומסום. יותר בחיים.

את יוצאת מהבית, עומדת בפקקים, שומעת ברדיו חדשות מזעזעות. זה לא מעצבן, אלה החיים, אבל אז כשאת נכנסת לעבודה מישהו אומר לך “בוקר”. מה זה בוקר? הוא מספר לי שבוקר? אני לא יודעת שבוקר? קשה לו להוסיף עוד מילה אחת קטנה עם שלוש אותיות??

את עונה למיילים. אומנם ביזבוז זמן אבל לא מעצבן. נעים. רגוע. שגרה. עד שאת מגלה שכתבת שלוש שורות באנגלית. Ngmci!!!!

מאוחר יותר את מגלה שהתקלף לך הלק האדום ששמת אתמול. רק קצת, על צפורן האצבע המורה, אבל זהו, אבוד לך ומאותו רגע לאורך כל היום את כבר לא מורה.

כשאת אוכלת ארוחת צהרים ונושכת את הלשון, את חוטפת סחרחורת חריפה ובטוחה לרגע שאת בכיתה ג’ , אבל אז מתגלשת לך הכף לתוך המרק ואת לא מספיקה להגיב והיא טובעת. זה ממש מעצבן.

אהה אההה אהההה…מישהו אמר לך לבריאות שניה לפני שהאפצ’י יצא. הלך על האפצ׳י.
.

אם חשבת שלהגיע הבייתה= למצוא מנוחה ולהפסיק להתקל בדברים הקטנים והמעצבנים, אז תשכחי מזה.

את רוצה לשבת רגע לנח ולשתות כוס קפה. את מגלה שאין חלב. “לא נורא” את חושבת (חיובית שאת) “נשתה שחור”. נגמר.

את רוצה סוף סוף להוציא את המעצבן הקטן שנתקע לך בצהרים בין השיניים. פותחת את המגירה (זאת של העפרון מהבוקר), לוקחת את קופסת הקיסמים, הופכת ומנערת כדי שיצא אחד. (שוב שתי נקודות למנחש…), נכון, המכסה נופל וכל הקיסמים מתפזרים על הרצפה. אף ילד לא משתכנע שיהיה מאוד כיף לשחק בלאסוף אותם ולהחדיר אחד אחד דרך החור. את על הברכיים.

את מורידה מדבקה מצנצנת (למה לנדנד עם שאלות מיותרות? ככה בא לי. רוצה למחזר. לשים בה שעועית יבשה, להפוך אותה לקופסת חרוזים לילדים, לתרום אותה לגן, לכתוב עליה פיסקה בפוסט. טוב לכם??). מסתבר שהיא מאלה שלא יורדות בשלמותן ומשאירות שכבת נייר מקולף שיעצבן אותך עוד השריות ושפשופים רבים עד שיעלם.

אחה”צ שתי אמהות מתכתבות בוואטאפ הכיתתי. זה שהן לא מבינות קודי התנהגות בוואצאפ זה די מעצבן, אבל כשאחת האמהות כותבת בסוף אחד המשפטים כמה סימני קריאה ואז 1, (ככה: !!!!1) זה יכול להטריף.

בערב את יוצאת להליכה. זה טוב לגוף, זה טוב לנפש. לא כשאחרי עשרה צעדים את מגלה שיש אבן קטנה בתוך הנעל. לאאא!!!1

גם בסוף השבוע כשלכאורה זהו זמן מנוחה זה ממשיך. הילדים שבכל ימות השבוע נדרש שפכטל כדי לגרדם בבוקר מהמיטה, לא רוצים להפסיד בשבת ולו דקה ומתעוררים לפני השמש.

יש לי עוד ים דוגמאות, אבל עכשיו תסלחו לי, הגיעה שעת המדיטציה היומית שלי.
אאפצצצ’י!!!

כתיבת תגובה