היום לפני 12 שנים נולדה בתי הראשונה והאהובה.  אין ספק, זו ילדותי השניה….

היום לפני 12 שנים נולדה בתי הראשונה והאהובה.
אין ספק, זו ילדותי השניה.
היא נראית כמוני והולכת ומדברת עם הידיים כמוני. היא דעתנית כמוני ויש לנו בול אותו הומור. היא סופר אינדיווידואליסטית אבל כמוני, והיא עווארית כמוני, אז יש לנו משקפיים דומים.

כשהיא נפגעת מחברות, אני בוכה באוטובוס שחוזר מהטיול השנתי אחרי שדניאלה ואני רבנו.

כשהיא מציקה לאחים שלה, אני נלחמת על תשומת הלב של אמא שלי.

כשהיא דואגת לאח שלה שקיבל מכה, אני לוקחת אחריות ומצחצחת ליערה הקטנה את השיניים.

כשהיא מודדת בגד ים ומתבאסת קשות שהבטן שלה בולטת, אני אומרת לה שהיא לא נורמאלית, ושתראה איזו חתיכה היא וזה מזכיר לי להכניס את הבטן.

יש לה שכל ענק ופה גדול אפילו יותר. היא אומרת:
“כפרה עליך”
“מעצבנת!”
“עזוב אותי!”
“סתמו!” (היא מקפידה על זמן ציווי ולא אומרת “תעזבו או תסתמו” בזמן עתיד)
היא טוענת: “את מה זה שנות ה90!”
היא שואלת: “מי רוצה ללכת לבריכה?” ואחרי שאחותה עונה “אני” היא אומרת: “אז תלכי”.
על אח שלה היא צועקת “תפסיק להשתלט, זה התפקיד שלי!”
היא דורשת: “בואי לקניון!”
“בואי ללונדון! אבל בלי מוזיאונים והצגות, רק קניות, כן?”

אחרי שניפנפה אותי מעליה כל היום, בסופו כשאני רוצה לסגור את הבאסטה וללכת לישון היא נצמדת ואומרת ברכות: לילה טוב אמא.
אחרי חמש דקות היא חוזרת אלי: אמא, לילה טוב.
אחרי עוד חמש דקות: לילה טוב אמא. חיבוק.
אחרי שלוש דקות באה לעוד חיבוק ונשיקה.

אני אומרת לה: “תהלול, את התינוקת הראשונה שלי ותמיד תהיה התינוקת שלי. גם כשתהיי גדולה, גם כשתהיי אמא, את תהיי התינוקת שלי” ונותנת לה נשיקת לילה טוב.

כתיבת תגובה