הם אומרים לי: #אמא את חופרת והם אומרים לי: שוב האוכל שלך לא טעים. אולי כדאי שתרדי מהאתגר הזה

הם אומרים לי: #אמא את חופרת
והם אומרים לי: שוב האוכל שלך לא טעים. אולי כדאי שתרדי מהאתגר הזה
הם מתעלמים כשאני מבקשת שיהיו קצת יותר בשקט. רק קצת יותר בשקט, מה כבר ביקשתי?? כשאתם מבקשים ממני משהו אני לא עושה למענכם?
והם נכנסים הביתה ומהמהמים איזה שלום לא ברור וזורקים את התיק באמצע הבית. כמה אפשר לבקש שתתלו אותו בארון?
הם אומרים לי, קחי אותי ל ותביאי אותי מ
אני שואלת: “מה אומרים?” ונותנת רמז: “תו….” הם עונים “…רך לקחת. בעצם תור אבא”

אני אומרת להם: יום אחד תעריכו. יום אחד תוקירו תודה.
ואני אומרת להם: אני יודעת שאתם משוגעים עלי. אין צורך שתגידו, אני רואה לכם בעיניים.

השבוע הם נפלו ברשת ופיצחתי את כל הסודות הרטוריים (שזה סודות ידועים מראש) שלהם, ולמרות שהם ניסו לעמוד בתנאים הקשים, העינוי כנראה היה גדול מידי והם נשברו בחקירה.

מה שקרה זה שנסעתי ליום וחצי לאילת. קצת עבודה, קצת מנוחה. שעות ספורות לאחר שהגעתי לעיר התחילו לקרות דברים מוזרים. קבלו לדוגמה:

כששלחתי לטינאייג’רית תמונה של מגוון נעליים פחות 17% מע”מ ושאלתי אותה איזה צבע היא רוצה, במקום לכתוב לי: “מה זה הגועל נפש הזה?” או לשלוח לי אימוג’י של שטן סגול רוטן, היא כתבה לי: “אני מתה עליך”. מאוחר יותר היא כתבה לי: “גיבור הכלב הקיא ואף אחד לא מנקה את זה” והוסיפה: “אמא, הבית הזה לא מתפקד בלעדיך”.

בערב התקשרה הפרינססה (שאם להודות באמת, חוץ מזה שהיא לפעמים לא מקשיבה וזה מרגיז, היא עדיין בגיל בו מפגינים אהבה) ואמרה שהיא מתגעגעת ושהיא לא יכולה להרדם בלעדי.

זה המשיך עם עוד טיפטופי שיחות מכל אחד מהילדים, והודעות געגועים ואימוג’ים ולבבות בכל הצבעים.

כשחזרתי לשפלה, נסעתי לאסוף את הכתום משיעור תופים. נכנסתי והתיישבתי בשקט בצד כדי לא להוציא אותו מהקשב והריכוז שלו. הוא המשיך לתופף בקצב, אבל לא הפסיק להגניב אלי כל כמה דקות מבטי אהבה וחיוכים של מחזר רומנטי עיקש.

מאוחר יותר בבית, הוא התרפק עלי ונתן לי לנשק אותו אלף נשיקות, דבר שמאז יום הולדת 10 שהיה לפני שנה וחצי הכריז שלא יקרה יותר והותיר אותי ביגון עמוק על התינוק שלי שעזב אותי.

את החיבוקים שחובקתי על ידי הסנדביץ’ שבגד במחשב מרגע כניסתי הביתה אין לי איך לתאר. הם היו שקטים וגדולים וחמים כמו שמזמן לא חובקתי, והשאירו אותי נמסה בתוכם.

המזל היה שזיהיתי את הסיטואציה מהרגע הראשון והתחלתי לתעד. צילמתי מסך של כל הודעה שהיו בה גילויי אהבה או הערכה, הקלטתי את כל השיחות, צילמתי את המפגשים בבית עם כל ילד והקלטתי בחשאיות מקצועית שלא הייתה מביישת תחקירן של כלבוטק כל מילה שנאמרה על ידם מרגע שהגעתי הביתה.

הלכתי לישון ב3:00 לפנות בוקר רק אחרי שמצגת בשם “כולם אוהבים את אמא, דיר בלאק” הייתה מוכנה, ולאחר שהמקרן חובר למחשב והמחשב לרמקולים והתמונה שעל הקיר הגדול בסלון הוסרה והמקרן הופנה אליו מוכן להצגת מיצב האומנות הבא.

כבר בבוקר המחרת התחלתי לעשות במצגת שימוש. בכל פעם שעברו לידי ולא נתנו נשיקה, בכל פעם שרטנו שאין שום דבר לאכול בבית הזה, או סתם כשרציתי לשמוע ילד אומר: “את האמא הכי טובה בעולם” הפעלתי את המצגת. גם כשהתחננו שאעצור היא הוצגה מתחילתה ועד הסוף.

אין מה להגיד, פבלוב הבין דבר או שניים בפסיכולוגיה התנהגותית. אחרי שהמצגת רצה שבע עד אחת עשר פעמים כל יום במשך ארבעה ימים, מספיק שאסתכל על המחשב ואשלח צעד אחד לעברו הם רצים לעברי, מחבקים, מרעיפים מילות אהבה, תודה והערכה, ושיא השיאים מכניסים את התיק לארון ואפילו תולים על המתלה.

כתיבת תגובה