הסמס היומי ממזכירות המושב עם הנוסח ממנו חששתי הגיע בסופו של דבר: “בעקבות ההחמרה במצב, מתבקשים התושבים להשאר בתוך המרחבים המוגנים….

הסמס היומי ממזכירות המושב עם הנוסח ממנו חששתי הגיע בסופו של דבר: “בעקבות ההחמרה במצב, מתבקשים התושבים להשאר בתוך המרחבים המוגנים עד להודעה חדשה”.

לרגע שקלנו להצטרף לאחד המקלטים הציבוריים. בסוף בחרנו להשאר בממ”ד. בכל זאת הבית שלנו, פרטיות, מזווה עמוס בשלישיות של מוצרים מיותרים ממבצעים בסופר.

הצטיידנו במזרונים ובמצעים, משחקי קופסה וקלפים, ספרים, קופסאות שימורים, כלים חד פעמיים, אדויל בטעם ענבים אםהסדנביץ’ יחטוף מיגרנה, רסקיו, מסכים קטנים (מחשב כבר יש בחדר), מטענים למסכים הקטנים, וברגע האחרון הזכיר לנו הג’ינג’י להכניס את מתקן המים. כמובן פלסטרים. המון פלסטרים. זה תמיד עוזר.

הממ”ד שלנו פצפון, וכדי להפוך אותו לחדר בנינו בו בהשראת הקטלוגים של איקאה, גלרית מיטה בגודל של מיטה זוגית ובגובה שלא מאפשר אפילו ישיבה. מתחתיה יש שולחן כתיבה ומעליו שני מדפים. זה כל מה שניתן להכניס אליו. עכשיו צריך לדחוס בו שישה אנשים.

כדי לשרוד את הביחדנס הצפוף פיזית ומנטלית הזה, קבענו כללים ברורים: למעלה ישנים שלושת הגדולים. למטה ההורים והפרינססה הקטנה. לפי סדר שנכתב על דף ונתלה על ידי הבכורה על הקיר עם דבק שבטוח יקלף את הצבע הסגלגל היפה אחר כך, קובע בכל פעם מישהו אחר מה הפעילות הבאה שעושים. את המחשב חולקים לפי תור (גם רשימה על הקיר). כל אחד חצי שעה. מי שעל המחשב חייב להשתמש באוזניות. כל שעה עגולה המחשב משמש לכמה דקות כרדיו ושומעים מה המצב.

הייתי מאוד חיובית. חשבתי שזה יכול להיות נסיון מעניין. מאז הטיול באיטליה עם הקראוון שהיה הרבה הרבה יותר גדול בתמונות באתר, לא יצא לנו להיות ביחד במרחב קטן זמן ממושך. מאז עברו איזה שלוש שנים, הילדים גדלו והתבגרו, אולי גם אבא שלהם. הזדמנות לחוויה מתקנת. עשיתי שיחה פתיחה ותיאום צפיות והייתי אופטימית.

כששמעתי בפעם השניה את ה:”אמא, משעמם לי!” נבקע הסדק הראשון.

כששמעתי עוד חמישה עשר משפטים בשעה, שמתחילים במילה “אמא”, התחלתי לאבד סבלנות. “למה אתם לא אומרים “אבא!”???

כשהגיע הריב הראשון בין הבנים, רציתי למות. צעקתי. “ביקשתי מכם לעשות מאמץ, נכון? לכולנו קשה. אין טעם להקשות יותר”. בסוף כמו תמיד מישהו בכה. התנצלתי. הסברתי שגם לנו ההורים לא קל. והפרינססה הקטנה אמרה בלחש מבוהל: “ונכון שגם הורים בוכים לפעמים?”

כשהגיע הנוד הראשון השקט אך המסריח, שמביא הרבה גאווה וכבוד למבצע, אך משתיק (מלשון שיתוק ובעצם גם משתיקה) את הזולת, הסתחררתי והודתי לבורא עולם שהוא עומד לאסוף אותי אליו.

ביום השני התחלנו להתרגל למצב החדש. ריבים קטנים, התנגשויות בלתי נמנעות מהצפיפות, אך בצידם צחוקים, דיונים מעניינים על ההסברים המדעיים שמאחורי סיפורי התנ”ך ועל זמרות סקוטיות או איריות שמסתובבות חצי ערומות.

ביום השלישי כבר נכנסנו למרתון טאקי השגי ביותר, והילדים היו מבסוטים מתזונת הביסקוויטים עם שוקולד השחר שנגסו בין גרגירי התירס למלפפונים בחומץ בגודל בינוני 8-10 בקופסה.

אני הצטערתי שלא הכנסתי ביום הראשון את המשקל, אבל הייתה לי הרגשה שכשנצא אהיה מרוצה מהתוצאות.

קולות הבומים הלכו והתעמעמו. לא יודעת עם באמת או בתודעתנו. נזכרתי בסיני הטובה בה לא היתה משמעות לזמן.

כשבynet בישרו על הפסקת אש, וכשהגיע הסמס ממזכירות המושב שבירך והזמין אותנו לצאת החוצה כולם התחבקו והתנשקו ושמחו מאוד.

אני פחדתי לחזור.

כתיבת תגובה