הקלנדר התחרפן והקפיץ לי שתיים עשר תזכורות ליומולדת של סבא שלי. כאילו שהייתי שוכחת

הקלנדר התחרפן והקפיץ לי שתיים עשר תזכורות ליומולדת של סבא שלי. כאילו שהייתי שוכחת.
(כאילו שאת מספר הטלפון שלו שעוד נמצא לי באנשי הקשר אני שוכחת)

את סבא שלי שמת לפני חמש שנים בגיל 100 ושלושה ימים הילדים שלי הספיקו לשמחתי לפגוש. אמנם רק לשנים בודדות ואמנם לא ממש להכיר ולקטנים בטח לא ממש נשארו זכרונות.
כשאני שואלת אותם אם הם זוכרים את סבא אריה הם אומרים שכן. אולי הם זוכרים קצת, אולי הם זוכרים את הפעם הקודמת ששאלתי אותם ואמרו שכן. אולי הם סתם לא רוצים לבאס אותי.

לפעמים אני חושבת..

איך זה יכול להיות שהילדים שלי, האהובים שלי, שהם כל חיי, שקשה להאמין שפעם הם לא היו בכלל קיימים, לא הכירו את סבתא שלי, אהובתי שהייתה חלק כל כך גדול מחיי, ואיך זה בכלל שהיא כבר לא קיימת.

איך זה יכול להיות שהם לא באו אליהם הביתה וביקשו ממתק מארון הממתקים שבסלון.

איך זה יכול להיות שהם מעולם לא טעמו את היועך מיט לוקשן של סבתא רבקה שלי.

איך זה יכול להיות שהיא לא הגישה להם תמיד כף אחת נוספת אחרי שאמרו שזה מספיק להם.

איך זה יכול להיות שהם לא טעמו מעוגיות השושנים שלה, עם הקצף הנימוח שליווה במתיקות את הבצק.

איך זה יכול להיות שהם לא התחפרו אף פעם בתוך ציפת שמיכת הפוך דרך החור המעוין שהיה פעור במרכזה.

איך זה יכול להיות שסבא שלי לא פתח להם את הספה בסלון והציע אותה במצעים ריחניים ונקיים בתיבול של ארומת נפטלין.

איך זה יכול להיות שהם לא ירדו עם סבא או סבתא דרך המנהרה מתחת לשדרות הרצל כדי לשחק ליד הפסל השחור שבאמצע כיכר דניה.

איך זה יכול להיות שהם לא ישבו במטבח ליד שולחן הפורמייקה וצפו בה יושבת וחותכת ללא קרש חיתוך הישר לקערה סלט קטן קטן קטן. סלט שאפילו שטובל בשמן סויה זול היה טעים יותר מנקטר אֵלים.

איך זה יכול להיות שלא אכלו את הבלינצ’ס פטריות המלוח ומיד אחריו את הבלינצ’ס עם הגבינה והצימוקים ואת עוגת הגבינה האפויה. אם הם היו טועמים את עוגת הגבינה האפויה שלה הם בחיים לא היו אומרים שהם לא אוהבים עוגת גבינה אפויה. בחיים לא.

איך זה יכול להיות שלא צפו בפליאה בסבא עומד ומגהץ. הכל מגהץ, בגדים ומצעים ותחתונים ומטפחות אף.

איך זה יכול להיות שלא חזו בסבתא חוזרת מהספר שהפליא לנפח את שערה הדליל לתסרוקת מרשימה (ואיך פתאום אני מבינה למה קוראים לשיערות סבתא “שיערות סבתא”)

איך זה יכול להיות שלא ישבו בפינת האוכל שעל שולחנה עמדה ואזה ובה פרחים וראו איך אמא שלי, הבת שלה, מורחת לה לק אדום על הצפורניים. אבל איזה כיף שגם אני והבנות יושבות היום סביב שולחן המטבח העגול ומורחות זו לזו לקים בצבעים שסבתא שלי הייתה מזדעזעת לו ראתה.

בחיי שאני לא מבינה איך זה יכול להיות שהילדים שלי לא הכירו את סבא וסבתא שלי

השבוע הציף אותי פתאום צונמי געגועים לסבתא ו לסבא שלי.
אולי אלו החגים המתקרבים
אולי זה הקלנדר שהתחרפן והקפיץ לי שתיים עשר תזכורות ליומולדת של סבא שלי.
כאילו שהייתי שוכחת.

כתיבת תגובה