השבוע הלכנו ל”קונצרט” של הכתום….

השבוע הלכנו ל”קונצרט” של הכתום בן ה8 שאחרי שניסה ללא הצלחה גיטרה כי היה לו חלום לנפץ גיטרות חשמליות מול קהל של מאות אלפים, באה לו הבנה פנימית שג’ינג’י +היפראקטיבי = תופים.

במהלך כל הקטע שהוא ניגן בכיתי. גם מהתרגשות וגם כי היה קשה להחזיק את המצלפון בלי שתזוז וכאבו לי הידיים אש.

כשראיתי את הסרטון ובכיתי שוב, שאלתי את עצמי למה זה היה כל כך חשוב התיעוד הזה? הרי זה פוגם בהנאה ובלחוות את הרגע. מראש ידוע שהסרטון יצא מזעזע וסביר שבסופו של דבר ישאר על איזה ענן של גוגל, ואף אחד לא יעוף לשם אף פעם כדי להוריד אותו ולצפות בו.

ברגע של כנות הבנתי שהתשובה היא- כדי להשוויץ.
מיד כשהסתיים האירוע, שלחתי את הסרטון לדוד בהולנד (שהרעיון שילמד תופים היה בכלל שלו) ולאחותי בתקוע (שזה קצת לפני הולנד). כששלחו תשבוחות החזה שלי התנפח עוד קצת מגאווה ובהתחשב במצבו אחרי כל ההריונות וההנקות, זה בהחלט תרם ללוק הכללי שלי.

פעם השווצנו בילדים בשיחות עם חברות ועם הדודות. היום כל הפייסבוק מלא בתמונות שופונו ובסרטונים של הילדים שלנו.
עם יד על הלב- את מי מעניין שהילד שלך צייר אותך? יצאת מכוער.
את מי מעניין שהילד שלך קיבל תעודה מעולה? את הסבתא? שתכתוב עוד תגובה מביכה? אז תביא לה את המקור ביום ששי לארוחת ערב.
את מי מעניין שהילד שלך כל כך יפה בין כל הכלניות? (והוא יפהפה, אני לא אומרת שלא).
למה אתה חושב שסרטון בו נצפה עוללך רוקד ברייקדאנס עם הכלב הוא תוכן שיעשיר את חבריך?
מה אתה שם תמונה וכותב ברכה לילד שלך בן השנה? הלווו!! הוא לא יודע לקרוא!

החוכמות של הילדים שלך היו דווקא עשויות להצחיק את החברים שלך, אבל רק אם הן היו של הילדים שלהם.
יש תמונות שוויץ של ילדים שמדגמנים סוודרים שהשכנה סורגת ומוכרת באיביי, ויש ילדים שכל הפרצוף שלהם מרוח בקצפת או יוגורט או משהו לבן אחר. יש שלטי ברכה על בריסטולים בצבעים דהויים שהילדים כותבים ליומולדת או תולים על הדלת כשאנחנו חוזרים מחו”ל.
יש את התינוקות שהתחילו ללכת או חירבנו בסיר פעם ראשונה וההורים כבר מפנטזים על ליהוק לסרט “נפתלי”.
את מי כל זה מעניין בשם השם??

לא צריך להיות פסיכולוג ידוע, בעל שם ודיפלומה ממוסגרת על הקיר, כדי להבין שמדובר כאן בתופעה של השווצה עצמית על גבם של אחרים. חסרי ישע. שנתבייש לנו!

אז אפשר להמשיך עם הדיל החברי הנחמד הזה של בוא אשעמם אותך ותשעמם אותי. בו תכתוב “איזה מלאך!” ואכתוב לך “הורס, פשוט הורס הילד הזה!” ואפשר אחרת.

אופציה אחרת א’: בואו נהיה אמיצים. בכל פעם שאנחנו עומדים להעלות סרטון של הבת שלנו עושה גלגלון, נעלה סרטון שלנו. אפשר גם בעמידת נר. בכל פעם שאנחנו רוצים להתגאות במעשה מלא חמלה שעשה הילד שלנו, נצא להעביר איזו זקנה את הכביש ונכתוב פוסט. עדיף כמובן לצרף סלפי עם הזקנה. אנחנו יפים ומוכשרים, בואו נשויץ בעצמינו.

אופציה אחרת ב’: לדרוש הדדיות. אני משויץ בך ילדי, השווץ אתה גם בי. אלמנטרי. שיעלו תמונה של האוכל שבישלנו ויכתבו “אמא שלי הבשלנית הכי טובה בעולם”. זה נראה בלתי אפשרי ולא ישים, אבל האמינו לי, זה עניין של חינוך. בסוף זה יהיה סטנדרט וכל האינסטוש יהיה מלא בצילומים של אבא ואמא.

אופציה אחרת ג’: פשוט לדווח לפייסבוק על כל פוסט השווצה כפוסט טורדני. נראה מי ישבר ראשון.

אופציה אחרת ד’: לדווח לפייסבוק על הפוסט שלי כפוסט טורדני. אני אשבר ראשונה ולא אגיד לאף אחד יותר שהוא שוויצר.

רק לפני שתקבלו החלטה, בחיאת העיפו מבט בציור של הבן המוכשר שלי מהתקופה הירוקה שלו. את האמת, לא מדהים לגיל 5?

כתיבת תגובה