השבוע חזרתי מרומא ואני עדיין בפוסטרומא

השבוע חזרתי מרומא ואני עדיין בפוסטרומא.

אני אוהבת שווקים של חו”ל ומוזיאונים ואוכל טעים וחנויות עיצוב וסתם לטייל ברחובות זרים, אבל הכי אני אוהבת שדות תעופה. זה באמת, אבל באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה.

שדה תעופה הוא מן אל-מקום בין מקום למקום. כל האינטרקונטיננטליות שלו מדגדגת לי בכל מיני מקומות. אני תמיד מוצאת את עצמי מסכמת שם סיכומים ונודרת נדרים למען עתיד טוב יותר. שדות תעופה מזכירים לי חוויות נשכחות ומקומות רחוקים וגורמים לי להרהר הרהורים.

השהיה בשדה מחולקת לשני חלקים. החלק הראשון רווי תמיד מתח והתקפי חרדה קלים. בדרך לשדה אני לחוצה ששכחתי משהו, אבל משהו קריטי כמו דרכון או כסף. כשקצין הביטחון תוקע בי מבט חודר אני בטוחה שהנה הפעם אני מעוכבת יציאה, או לחילופין שתיכף יגידו לי שטעיתי ביום, והטיסה כבר הייתה שלשום. בצ’ק אין אני מתחפשת למזוודה ועולה על המשקל. לעצמי אני מקווה בציפייה דרוכה שלפחות נשארתי אותו דבר מאז הנסיעה הקודמת. כשהתוצאה מתייצבת עצמי עונה לי: כשנחזור נתחיל כל יום להתעמל.

רק אחרי שאני ומטלטלי עוברים ברנטגן, מחרימים לי את מספרי הציפורניים המעולות של הביוקר שרק לפני שבוע רכשתי וממששים לי את כל הגוף, רק אז מגיע שלב הרוגע בו אין יותר דאגות רק קפה ומאפה וקניות. כל כך רגוע לי תמיד בשלב הזה שאני עפה מעל כולם עד שרמקולים מנומסים נותנים לי התראה כי טיסה שלמה מתעכבת בגלל Mrs Nir Winter, Mrs Nir Winter

אני אוהבת לראות מקיר הזכוכית הענק את ההתארגנויות בחוץ לקראת הטיסות. בעיקר אני מחבבת את כלי הרכב שיש רק בשדות תעופה. הם קטנים ורחוקים ונראים כמו מיני הכלאות בין רכבות לפליימובילים לקלנועיות של קשישים בקיבוץ לרובוטריקים. מעליהם בואינג אדמדם מתחיל לרוץ ומתרומם ומתקטן ומתקטן ומתקטן ומתקטן, והופך גם הוא לפליימוביל.

מצחיקים אותי הברזים בשדות התעופה. לא סגורה על האסטטיקה של שורת נשים מנפנפות בידיים מתחת לברזים בתחנוני “ססמי היפתח”. בינתיים כן זה מצחיק.

אחד מתחביבי שדות התעופה שלי הוא לעשות עיניים לשונאינו ואפילו לחייך אליהם. זה גורם לי להאמין שוב בדו קיום ובאהבה קוסמית עולמית. בטיסה לארץ ישבנו שער ליד שער, הנוסעים לתל- אביב והנוסעים לדובאי. זה הגניב אותי. בשלב מסוים נעמדתי איתם בתור ל”גייט” וניסיתי להיכנס לטיסה שלהם. כבר דמיינתי את עצמי בראשו של בורג’ ח’ליפה…… טואובים דיילי הקרקע האלה בסלקציה. עלו עלי בקלות והחזירו אותי לספסלים של היהודים.

יש גם דברים עצובים בשדה תעופה:

בחזור, בסוף, אחרי שהדלתות מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן ואני עוברת לאולם מקבלי הפנים אני מביטה תמיד למעלה ומונה את מספר הילדים שבכו היום בגלל בלון הליום שהבטיח הבטחות אבל עלה מעלה בטרם עת.

ואז בפיפי האחרון לפני פרידה, אני גונבת איזו הצצונת בראי ורואה שם מנקה עם עגלה עמוסה חומרי ניקוי. אני יודעת שסביר שהיא לא תהיה בקרוב, אם בכלל בחו”ל. היא תמשיך לנקות ולתת לנוסעים להרגיש “אמריקה” ואח”כ עייפה ומלוחה מזיעה תחזור לביתה הקטן ולמשפחתה קשת היום.
לפעמים היא אולי מביאה לילדים הפתעה משדה התעופה: איזה טיקט למזוודה (כל פעם של חברה אחרת), או בלון כסוף עם דמות של דיסני שעף לאיזה ילד לתקרה הגבוהה, ואחרי יום כשההליום שלו התחיל להתנדף הוא צנח לאט למטה. לא מתוח לגמרי, אבל עדיין די מלא. (ואולי לא)

אוי…ז’ה טם איי לאב יו טרמינל בלה מיה.

 

כתיבת תגובה