השבוע לקחתי יום חופש כדי לבלות עם הילדים. ארגנתי מסלול שלם בחיפה כולל ים ובהאים ורכבל והכל, אבל כשקמנו בבוקר ירד מבול….

השבוע לקחתי יום חופש כדי לבלות עם הילדים. ארגנתי מסלול שלם בחיפה כולל ים ובהאים ורכבל והכל, אבל כשקמנו בבוקר ירד מבול, אז עשיתי שינוי ספונטני ובניתי מסלול חדש ומקורה בעכו.

נהגתי ארבע שעות. היינו בחדרי האבירים ובמנהרות הטמפלריות וגם בשוק ולכל ילד היה תקציב לבזבוזים, וקראתי להם הסברים כדי שגם ילמדו משהו על הדרך. אכלנו פיתות רותחות מהתנור ומלא ממתקים ובקלאוות וגלידה בטעם הל.

בדרך חזרה כששאלתי איך היה, הטינאייג’רית אמרה: “סביר” והסנדביץ’ אמר: “לא כיף!” מזל שראיתי בעיניים שלהם שהם נהנו והם לא הצליחו לעבוד עלי.

פעם אמר לי מישהו “יום אחד הבן שלך ידע להעריך את מה שאת עושה בשבילו”.
זה היה בחור צעיר שמצאתי אחרי הרבה חיפושים כדי לבנות איתו יחד חוג ביתי אישי ואינדיבידואליסטי במיוחד לילד שלי שלא רצה לצאת מהבית לשום מקום. בדרך כלל גם לא מהחדר, ליתר דיוק גם לא להתרחק מהשולחן שעליו מונח מסך המחשב. בהתחלה זה עבד, הם בנו אתר ופירקו מחשב לגורמים, אבל תוך זמן קצר הילד הביע חוסר שביעות רצון ולא רצה להמשיך.

אני אוהבת לשים להם בקופסת האוכל פתק עם ברכה ליום טוב ולצייר עליו איזה פרצוף. במקרה הטוב הם סתם לא מתייחסים. במקרה הפחות נחמד והיותר רווח הם אומרים: “אמא, מה זה השטות הזאת ששמת לי ליד האוכל היום??” ביום שלמחרת אני שמה פתק חדש בצבע אחר, עם משפט חדש ופרצוף קצת שונה.

בזמן שאני מכינה את קופסאות האוכל והם מתעוררים לאיטם אנחנו (שזה בעיקר דורדור) שמים מוסיקה בבית כדי שיהיה נעים להתעורר ולהתארגן וכדי לתת קצת חינוך מוזיקלי. אחרי שניים שלושה שירים תמיד מישהו מתעצבן, מכבה אותה בתקיפות ללא משא ומתן בטענה שזה עושה לו כאב ראש או שהשיר מכוער, או שהזמרת נשמעת כמו קרפדה.

כשהם מסיימים להתארגן ואח”כ גם אחה”צ כשאני חוזרת מהעבודה, אני אומרת להם, בואו קצת לשבת איתי לפטפט. מאז שהם קטנים, אני עושה לילדים שלי שיחות. מינקות הם שומעים אותי מדברת על הגיגים ועל רגשות. אני עושה את זה גם לכם, אבל אתם בוחרים להקשיב, הם לעומת זאת מגלגלים עיניים וטוענים שתכף אגיע לסין

“יום אחד הבן שלך ידע להעריך את מה שעשית בשבילו”. מהדהד במחי בעת הצורך הקול של הבחור הצעיר והנחמד הזה שנענה לאתגר שלי וניסה להמציא איתי חוג ביתי ואישי עבור ילדי האיניבידואליסטי.
זו מחשבה שתמיד מנחמת ומעודדת אותי, אלא שאז תמיד נצמדת אליה המחשבה שאני עדיין חייבת לבחור הזה 100 שקל.

כתיבת תגובה