זה היה יום מיסטי. נראה לי שמרקורי היה בנסיקה

זה היה יום מיסטי. נראה לי שמרקורי היה בנסיקה

בבוקר Lital Harel חברת פייסבוק שלי, כתבה על ההתניה שיש לה עם תחילתו של כל חופש גדול, לארוז את שק השינה ולנסוע לפסטיבל ערד. עפתי על מילותיה היפות אל הימים החמים והלילות עמוסי האדרנלין, אל החולצות הקרועות וההתאהבויות הטפשיות.
מעל כולם היא סיפרה היה שם בשבילה דני רובס.

שנים לא שמעתי את Danny Robas דני רובס. הוא היה חלק מפסקול נעורי והיכנשהו בשנות ה20 שלי נפרדנו. לא ידעתי בכלל שאני מתגעגעת אליו עד שלחצתי על הקישור שהיא שמה (שכחתי לציין שזה פוסט עם ליווי מוסיקלי. שמתי לכם כאן בתגובה הראשונה את השיר. בבקשה לחצו עליו והמשיכו לקרוא. נו, בחיאת). ככה בבוקר רגיל של יום שגרתי נחשף לי הלב והעיף אותי בטיל למקום אחר.

המשכתי את היום מאזינה בערגה לכל השירים הרחוקים שלו, שרה את כל המילים, מצטמררת ודומעת חליפות.

שתי דקות אחרי 10:00 שלחתי הודעה לאמא אחת מבית ספר שמביאה לחנות המהממת שלה לובשת וינטג’ את הזמרים כי גדולים בארץ להופעות נדירות מול 50 איש (אתם חייבים לעצמכם את החוויה הזאת):
“תביאי את דני רובס!”
“לא” כתבה “את באה לירמי?”
“לא” עניתי “שמרי על ראש פתוח” ושלחתי לה את הלינק של השיר של ליטל מהבוקר.
נאלמה.

המשכתי לשמוע אותו ברקע של העבודה, של ארוחת הצהרים, של הבילוי עם הילדים אחה”צ.

ארבע דקות לפני 19:00 קיבלתי הודעה מאבא אחד מבית ספר שהוא קצת יורם אבל די נחמד:
“איך אתם עם דני רובס?”
חשבתי שאני לא שומעת טוב, אבל כשנזכרתי שזאת הודעה כתובה פשוט הנחתי שאני הוזה.
“יש הופעה עכשיו בספריה של המתנ”ס החדש בשכונה”
כיביתי את המכשיר והדלקתי אותו שוב.
ההודעות עדיין היו כתובות שם.

ככה כמו שאני בבגדי בית, זרקתי על עצמי קליפס, קראתי לכתום שתמיד שמח ללכת לכל מיני דברים ונסענו שני רחובות כדי לא לאחר. בדרך הספקתי להשביע אותו שהוא לא אומר “משעמם לי” ולא סותם לי את הפה כשאני שרה, והוא הספיק לשאול אותי בפעם העשירית באותו יום: “אבל למה רצחו את ג’ון לנון?”

הגענו ברגע האחרון. הסתבר שזה איזה ערב שיח כזה עם דורית רביניאן לרגל חודש הספר. היו שם הרבה קשישים, כאלה שלא סובלים את בנט, וכאלה שמהנהנות בהסכמה כל זמן שהסופרת מדברת, וגם מסיטות מעט את הראש הצידה אל החברה שיושבת לידם כדי שתראה שהן מהנהנות בהסכמה למה שהסופרת אמרה.

והיו בין לבין כמה שירים של דני רובס. עצמתי עיניים והייתי על הדשא והוא רחוק ולא מושג והרבה יותר רזה ועם שיער סמיך.

באמצע ההופעה שלחתי לאמא מהוינטאג’ תמונה בלייב והודעה שלא צריך אותה ושהסתדרתי בלעדיה. כתבה: “ספריה במתנ”ס זה ה-מקום בשבילך!” תכלס? מה שאמת נכון.

לפני שנרדמתי מהחלום של היום, תהיתי מה הייתי אמורה להסיק מרצף האירועים הזה ומהו הסימן שקיבלתי.

הערב נפגשנו, זאתי מהחנות ואני במקום ניטראלי- ביהס הפתוח השיטה רחובות בערב הרכבים של הורי ובוגרי בית הספר של הילדים שלנו. הם לא שרו אף שיר של דני רובס, אבל צ’מעו, זו הייתה אחת ה-הופעות שראיתי לאחרונה!

כתיבת תגובה