זה יהיה פוסט על פוסט טראומה. אני מקווה שלא יעשה לכם טראומה….

זה יהיה פוסט על פוסט טראומה. אני מקווה שלא יעשה לכם טראומה.

החיים שלנו רצופים פעולות לא רצוניות שמניעים הזיכרונות שספח גופינו ומוחנו, ושצצים בצמידות למצב גופני, למראה, לצליל, לריח או למיקום, כדי לומר “לא ניתן לך לשכוח! תשכח מזה. מטריד יטריד יטריד יטריד.. (צחוק מהדהד של מכשפה מסרט מצויר)”

אצלי זה כל סיבוב, בעיקר בירידות מירושלים שמצמיד אותי לידית של החולצות המגוהצות של עורכי הדין. כאילו אם אתהפך שוב זה מה שיציל אותי.

במשך שנים כל ילד משתעל היה גורם לדורדור להפוך ללבן. הוא היה בטוח שהוא תכף מפסיק לנשום.
אני פשוט אוהבת להקשיב לצליל נשימותיהם של ילדים, בעיקר של תינוקות. מרגיע אותי ועושה לי טוב. זה נשמע לי תמיד כמו יצירת מופת מוזיקלית.

טלפון באמצע הלילה מבהיר שהנה הגיע אסון. ליתר דיוק תאונת דרכים.

מאז גיל 6, כל ילד קטן שעומד מולי עם מספרים ביד (חמוד, גוזר ציור), גורם לי לשים יד על הברך, למנוע עוד צלקת.

גלגלון של הבת שלי על דשא רך, תמיד גורם לי להוציא באופן בלתי נשלט את המפתח של האוטו מהתיק, ליתר בטחון, כדי שנוכל לנסוע מהר. שלא תסבול הרבה בתור לצילום.

הבוקר נשרה מרגלו של הכתום פיסת התחבושת האחרונה. לפני חודש וארבעה ימים, בעוד דורון רוכב בהרי יון, ואני מהרהרת מחשבות על עצמאות, הג’ינג’י המגה עצמאי שטף באמבטיה את בגדיו לאחר “רכיבת שטח”, התכופף ומעד אל תוך המים הכי חמים שברז כזה יכול להפיק.

הסברתי לו לפני כמה ימים בצורה ברורה, שאינה משתמעת לשתי פנים, שאבדה לו הזכות לצעוק “אמממממאאא!” מרחוק תוך כדי התקרבות. “לאחים שלך מותר” הבהרתי, “לך אסור! סתם מרחוק מותר לך, אבל לא תוך כדי התקרבות, זה אסור!”, כי מעכשיו הצעקה הארוכה הזו שלו המתקרבת לה באפקט דופלר לאוזני ולמוחי, כבר מודבקת בדבק אפוקסי לאותה שבת אחה”צ, שהתחילה בצעקה ובריצת אמוק שלו אל חדרי, בהמשך במריחת יוגורט 3% שומן לאורך חצי הגוף השמאלי הקטן, בנסיעה למיון רק כדי שרופא יציץ עליו ליתר בטחון ושנקבל איזו משחה טובה, בימים קשים של אשפוז וטיפולים כואבים, ובשבועות של החלמה תוך האבסה בחלבונים, מקלחות סלקטיביות עם ספוג רטוב, מריחות וחבישות.

ההחמצה בפוסט טראומה היא שאינה ממש מועילה או נרתמת למערך למניעת אירועים טראומתיים עתידיים. הג’ינג’י שבכל פעם שנחשף עורו הפגוע מתחיל להתנשף ולהעלות דופק, שחושש להתקרב לזרם מים שיוצא מברז פן יתנפל עליו, ממשיך כהרגלו לחבוט בקרשים ובסלעים באמצעות לומים חלודים, לרכב על הכביש כשידיו שלובות במעלה עורפו, ולטעום נוזלים עבשים מבקבוקים ישנים שמוצא באתרי בניה אותם הוא חוקר, ולטפס על גדרות ברזל בגובה כפול ממנו פי ארבע לפחות.

נשאלת השאלה, וחוקרי מח עוד מחפשים את התשובה- האם שיתוף בפייסבוק של טראומות יכול לתת להן דרור ולבטל את הפוסט? אתם מוזמנים לתפוס עלי טרמפ, לקחת חלק במחקר ולנסות.

כתיבת תגובה