זה לא פוליטיקלי קורקט, זה לא ציוני או פטריוטי, זה לא מנומס ולא מוסרי, אבל זאת האמת הפנימית שלי….

זה לא פוליטיקלי קורקט, זה לא ציוני או פטריוטי, זה לא מנומס ולא מוסרי, אבל זאת האמת הפנימית שלי, ואחרי שלושה ימים כאלה אני חייבת לזעוק אותה- אני שוננאאאתתת חורף!! ומאז שאני אמא, אני שונאת אותו עוד יותר, וכן זה אישי!

זה מתחיל עם הפרוייקט המסויט של החלפת בגדי הקיץ הנעימים בכבדים המגרדים של החורף. אני זוחלת בתוך ארגזי מצעים בעוד מליוני קרדיות אבק תוקפות אותי (זה לא כוחות זה), ובו זמנית מטפסת על פסגות הארונות בחרדה שאיזה ג’וק או עכבר יקפצו עלי משם.

זה ממשיך עם כל השכבות האלה על כל הילדים האלה בכל בוקר, ושתי השכבות להחלפה שאני מארגנת לכל אחד בילקוט.

זה כמויות מטורפות של מכונות כביסה מופעלות (ועוד עם רבע מכמות הבגדים שמכילה מכונה בקיץ).

וזה רגשות האשם והדאגות כשאני בעבודה ויודעת שברגעים אלו ממש הילדים שלי שוחים בשלולית הענקית מול האגף החדש בבית הספר וחופרים תעלות כדי לחקור את כיוון זרימת המים.

אני שונאת שהקטנים מנוזלים, ולא ממש אכפת להם מכל החננה שנוזלת להם לעבר הפה.

שונאת את האובייקט שנקרא מטריה, לא מבינה איך עוד אף בוגר עיצוב תעשייתי לא פיצח את המוצר הזה, ולמה כל שנה חייבים לקנות לכל ילד אחת כזו עם קיטי או טוויטי, שיום אחרי כבר נשברת.

שונאת את זה שב16:00 במקום לצרוך בשמחה ערמת פירות, הם תאווים לפאקינג שוקו ולפאקינג פיתה מחוממת בפאקינג מיקרו עם פאקינג שוקולד למריחה.

שונאת את זה שב17:00 לילה.

שונאת את המזגן על חימום שמייבש את עור הפנים שגם בלעדיו לא ממש מבסוט בשנים האחרונות.

כשאני נוהגת (פעולה שאני לא סובלת גם בימים יבשים), שמשות הרכב בוכות איתי על הקבצנים בצומת שנרטבים עד לשד עצמותיהם ועוד יותר על אלו שבכלל לא יצאו מהבית ושהפסידו יום עבודה, אבל מה שגומר אותי סופית הן המכוניות שמשפריצות בסיבוב גל צונאמי אדיר, ומאחוריהן האיש האומלל שחטף את הספלאש של החיים שלו ושהלך לו כל היום. גם אם בכלל לא עמד שם אף אחד.

אני שונאת את פולחן הכנרת וההוא שמודד את המפלס שלה, שבכלל יצא לפנסיה. הרי מזמן הבנו שהכל חרטא וזו עוד קונספירציה פוליטית.

—–
איזו שלולית של שליליות יצאתי. פוי! תנו לי צ’אנס ואתקן את הרושם:

אני אוהבת את החורף כשהוא בא בלילה כשאנחנו ישנים ונעלם בבוקר. אני אוהבת את החורף כשהוא בא בסוף השבוע כשהילדים שלי מוגנים איתי מתחת לפוך, מנמנמים, משחקים וקוראים ספרים, ויללא בסדר, גם בוהים במסכים. אני אוהבת את דני רופ נבוך בחורף, כששוב לא קיים הבטחות, אני אוהבת את החורף בטיול באירופה, עם הפוזה של הצעיף והכובע, מתגעגעת ומברכת בלב שאצלנו חם.

אני אוהבת קיץ!! אוהבת חום! אוהבת לראות את הילדים מתרוצצים כשגפיהם חשופות, פיסות בד צבעוניות מתנפנפות מעליהם ושובל מבושם של קרם הגנה מזדחל אחריהם.

הלאה נובמבר, מתגעגעת אפריל.

כתיבת תגובה