חברות שנוסעות ביחד לחו”ל מתכוונות להשתולל, רוצות לחטוא….

חברות שנוסעות ביחד לחו”ל מתכוונות להשתולל, רוצות לחטוא. המרחק מהבית פותח פתח להתנער מאחריות ולעשות דברים לא יפים בלי להרגיש אשמה או צורך להתוודות. אז זימנתי לעצמי שתגיע אלי איזו הזדמנות למעשה שטות כדי שיהיה מה לספר לנכדים. או שלא…

אחרי שחרשנו את רומא כל היום, ראיתי בפינת הרחוב דוכן ערמונים שמיגנט אותי אליו. אני מתה על ערמונים. לאיש השקט שמכר אותם היו ידיים גדולות ואצבעות עבות והן פיצלחו כל ערמון וערמון שסיים להיקלות בעדינות רבה. צליל הפיצוח האיטי והמונוטוני נשמע כמו מוסיקת רקע שהולחנה במיוחד עבור המוזיאון בוילה בורגיזה.

הייתי עייפה מאוד. קרפלע חברתי (הנקראת כך מזה שנים ע”י דורדור על שם כופתא פולנית כי היא סוג של כופתא פולנית) רצתה להמשיך להסתובב בין חנויות המותגים לחנויות הפרפומריה שלה, אז אמרתי לה שתלך ושאני אשב לנוח באחת מ900 (אמיתי, ככה כתוב במדריך) הכנסיות של רומא ואולי על הדרך אמצא לי איזה אלוהים.

עם פה מלא בביס ערמוני צעדתי בשדרת הכנסיה המרכזית עד לקדמתה והתיישבתי על ספסל העץ. הכנסיה הייתה ריקה מאדם. רק אני וכל ההיכל העצום הזה. 20 מטר מעלי נחה תקרה מצויירת מרהיבה. משהו באומנות הגבוהה ששוכנת במקום כבר אלפי שנים ובשקט הקדוש באמת הרגיעו אותי והשיבו אלי כוחות.

אלא שאז הגיע גבר כבן 50 עם מצלמה מכובדת תלויה על הצוואר, והתחיל לצלם כל פרט ופרט בכנסיה. המצלמה שלו לא הפסיקה לתקתק. כל ציור ותבליט הוא צילם פעמיים ברצף ותיקתק ותיקתק. הוא עבד מהר ובשיטתיות כאילו הוא אמור להספיק היום את כל הכנסיות של רומא. המח שלי שפילל לדממה התחיל שוב לגעוש ותוקתק ותוקתק ללא הרף. הרגשתי שעולה לי החממה הבאר שבעית לראש, ופתאום ללא שליטה או מחשבה, כשהיה הצלם עם הגב אלי, שלפתי ערמון שחום מתוך קונוס הנייר שאחזתי, ובזריקה חבויה, נמוכה ושטוחה, הטסתי לעברו את האגוז.
הערמון קפץ שלוש פעמים על הרצפה ואז פגע לו בול בשוק. הוא נבהל ופלט קריאת “אדיאו סנטו”. המצלמה נפלה לו מהיד והעדשה הגדולה התנתקה והתגלגלה איזה חמישה מטרים ממנו.

מבטי ננעץ בבהלה באיזה פסל של קדוש חצי ערום עם גוף מושלם. עשיתי פרצוף תמים, ומידי פעם פזלתי עם עין אחת לראות לאן מתקדמת העלילה. בחיי שרציתי לקום ולעזור. רציתי להגיד שזו אני שאחראית לכל זה ולהתנצל. רציתי לפצות, אלא שאז הטלפון שלי שרק. קיללתי בלב והצטערתי שבסוף החלטתי לעשות חבילת חו”ל.

כשהוא יצא אחרי דקות ארוכות נאנחתי סוג של אנחת רווחה, אבל שנאתי את עצמי. חיכיתי עוד כמה דקות כדי לא להעלות חשד וחמקתי משם. בדרך חזרה למלון נכנסתי לכנסיה הראשונה שראיתי וניגשתי ישירות לתא הוידוי.

כתיבת תגובה