ידעתי שבערב אנחנו יוצאים, אז נשארתי בעבודה עד מאוחר. לא היה טעם לחזור הביתה ואז לנסוע לתל אביב

ידעתי שבערב אנחנו יוצאים, אז נשארתי בעבודה עד מאוחר. לא היה טעם לחזור הביתה ואז לנסוע לתל אביב.

הווייז הורה לי לצאת ב18:30. התחלתי לחוש תחושת רעב קלה. חיפשתי משהו לנשנש. בדר”כ יש על שולחן האוכל המרכזי שאריות עוגה או משהו טעים מאיזו ישיבה שהייתה בבוקר. הפעם לא היה. כשאין על השולחן יש בדר”כ משהו טעים במקרר, אם לא אז במקפיא, אם לא אז בארון העוגיות לאורחים, אם לא אז במחבואים שהבנות חושבות שאני לא מכירה: בתוך ארון התקשורת ברווח בצד ימין, מעל מדפי הספרים בקבלה, מאחורי מכונת הצילום או בתוך הכספת. באותו ערב לא נשאר כלום. נאדה, גורנישט. שממה. עשיתי לי כוס תה ירוק. בפרסומות אומרים שזה מסייע בהפגת תחושת רעב.

כשנכנסתי לאוטו שלחתי לדורדור הודעה שאני מתה מרעב ושימצא לי משהו לאכול. ענה שהוא לא רואה סביבו כלום ושנקנה משהו במזנון שבכניסה לתאטרון. כשהגענו מצאנו שם רק חטיפי שוקולד, כאלה שפעם היו נדירים והביאו אותם מי שנסעו לאמריקה. קניתי סודה.

נכנסנו לאולם, ביקשו לכבות טלפונים. כיביתי, ועל הדרך אחרי שהנמכתי את תאורת המסך למינימום שלחתי הודעת מה נשמע לילדים. איש אחד מבוגר שישב לימיני מלמל איזה מלמול לא ברור בטון של מרמור מאוד ברור, ונפנף עם יד עצבנית לעבר הטלפון שלי. נראה לו שלא אתכתב במשך כל הערב עם הילדים שלי? ועם איזו חברה או שתיים?? בחלומות הלילה שלו.
מלמלתי לדורדור שיחליף איתי מקום דחוף. במהלך ההתחלפות הוא לחש לי “למה? הוא מסריח?” “כן” עניתי “מסריח, מסריח”

ואז כיבו את האורות ודממה השתררה וכולם היו קשובים ומנומסים ונאורים כאלה, וכמו תמיד היו את השניים האלה שאיחרו ושהמושבים שלהם באמצע השורה, וכמו תמיד הייתה את זאת שצוחקת במקומות שאף אחד לא צוחק (יש מצב שזו הייתה אני), וכמו תמיד היה את המכחכח בגרונו ואת המשתעל (שלפעמים הם אותו אחד).
ואז קרה הדבר המביך הזה שקורה תמיד. צלצול טלפון שקט נשמע. כמו תמיד כולם הפנו מבטי זעם לעבר האשם, וכמו תמיד התלחששו בטון כועס ומתנשא, וכמו תמיד אני חשבתי שזו בטח איזו זקנה מסכנה שלא גדלה עם נייד ביד, ולא שמעה את ההנחיה או שבטח שכחה, ומסכנה הזקנה, עכשיו חוטפת את כל רשפי הנאורים חסרי החמלה האלה. בטח חצי מהם טבעונים.

אחרי שנרגע לי הקשב וריכוז, נכנסתי לעניינים וצללתי לעומק הסיפור. התרגשתי מאוד. הזדהיתי כל כך עם הגיבור. הוא בדיוק כמוני חשבתי. בדיוק כמוני, אלא שאז באמצע המתח האיש שישב לפני הוציא מהכיס סוכריה.

הוא הסיר את הצלופן המרשרש לאט לאט ובזהירות רבה, שזה הרבה יותר מעצבן מפתיחה רועשת מאוד אך מהירה של נייר צלופן. זו הייתה סוכריית קפה כהה, אבל לא מאלו נטולות הקלוריות, אלא מאלו שמיד מבחינים שהן יוקרתיות כאלה, שמנתיות, קרמיות, מהז’אנר הקשה אך עם רכות מדוייקת של המעטפת המאפשרת לחיצת שיניים קלה שלא תשבור את הסוכריה, רק תעצים את הטעם. ראו עליה שהיא מהסוג האיכותי, השווה, כזאת שמעוררת את כל החושים, שאפשר לשחק איתה בפה הרבה זמן למצמץ ולצמצם אותה שעות (אם לא נותנים לאיזה עצבון בלתי נשלט לנגוס בה להפוך אותה לעיסת זפת מתוקה שנדבקת לשיניים ומזכירה בחוסר געגוע את הפלטה מגיל 16).

הבטן שלי קרקרה. צליל הצלופן המתפצפץ באיטיות שיא שיגע אותי. עקבתי בקפידה אחרי תנועות אצבעותיו הדקות והארוכות של האיש המעצבן שישב לפני. לא הסרתי מהן את מבטי לשנייה, כל אצבע מתרוממת וכל היפוך של הסוכריה זכו במעקבי הצמוד.

כשסיים את מלאכת הקילוף, והן היו נפרדות סוף סוף העטיפה והסוכריה, שלחתי במהירות הבזק, כמו צפרדע הלוכדת בלשונה זבוב, את ידי הימנית, חטפתי את הסוכריה והכנסתי אותה מהר לפה.

כתיבת תגובה