יום אחד חשבתי שאני מתה. צבטתי את עצמי חזק ממש ואז הבנתי שאני חיה. באותו יום גיליתי שיש כאן גן עדן ושהגעתי אליו….

יום אחד חשבתי שאני מתה.
צבטתי את עצמי חזק ממש ואז הבנתי שאני חיה.
באותו יום גיליתי שיש כאן גן עדן ושהגעתי אליו.

  

בעולם הזה שלנו שבו אנחנו חיים, חייב הבנאדם איזה גן עדן קטן כדי להמלט אליו מפעם לפעם ולשמור על השפיות. 
יש בגן העדן שלי ריח מיוחד של מים עתיקים ואקליפטוסים.
יש שם אגם כחול ומפלים וכדי להגיע אליהם צריך ללכת כמו ישו על המים.
האנשים יפים שם.
הצמחים גדלים שם פרא ומים נובעים מתוך הסלעים.
זה עוזר לשמור על התקווה ולדמיין דמיונות על עתיד טוב.

במציאות שלנו בה רצים כל הזמן ולא בדיוק ברור אם רוצים להשיג משהו או בורחים, צריך לפעמים לעצור.
כשאני מגיעה לגן העדן שלי אני לא ממהרת. גם הדופק והנשימה מאטים את ריצתם

בארץ הזו בה עובדים כל כך קשה ובסוף שורדים בקושי, צריך פינה קטנה של פשטות.
בגן העדן שלי חיים עם מינימום בגדים ועם מינימום רכוש. פשוט חיים.

בארץ של חוסר בטחון בה לוקחים את טובי הבנים, צריך שביל בריחה
אז אנחנו חומקים בכל הזדמנות עם הילדים שגדלים שם, מתרוצצים בין העצים והשיחים והשבילים. כל פעם הם גדולים יותר בין השבילים. הם הכי אוהבים לשחות במעיין. כל פעם גדולים יותר במעיין.

בארץ בה יש כל כך הרבה כעס, שנאה ואלימות, חייבים אי של שפיות בו שוכנת שלווה.
בגן העדן שלנו חיים זה לצד זה אנשים שונים מדתות שונות ודוברי שפות שונות, בגדלים ובצבעים שונים. כולם נפגשים בו בשמחה בכל פעם מחדש בלי כל הבדל. כולנו שם קצת יותר טובים.

בסוף אנחנו חוזרים תמיד הביתה למציאות, אבל הידיעה שתכף נבוא שוב מנחמת אותנו ושומרת אותנו קצת אופטימיים.

בשבוע שעבר התקשרו וסיפרו לי שהיתה שריפה גדולה וגן העדן שלי עלה באש הגהנום

כתיבת תגובה