יום יום אני תולשת מהלוח דף ומבינה שהחיים הם רצף אירועים מקריים ולא צפויים וכמה שאעשה דמיון מודרך….

יום יום אני תולשת מהלוח דף ומבינה שהחיים הם רצף אירועים מקריים ולא צפויים וכמה שאעשה דמיון מודרך ואגיד לעצמי שאני בשליטה על החיים שלי, בסופו של דבר אני דבורה קטנה, עמלה ומזמזת בכוורת ענקית אפופת סודות וחוסר ודאות.
יום ראשון שביזות
יום שני אני שוכחת ונכנסת לשגרה ולעומס
יום שלישי אני מעודדת את עצמי שהנה כבר עבר חצי שבוע וזה אומר שתכף הוא נגמר
יום רביעי כל היום בפגישות אז בלילה עובדת על המחשב כדי לעמוד בכל המשימות ולא לפתוח פער
ביום חמישי כל היום במשרד כי עוד שניה נגמר לו עוד שבוע ויש עוד מיילים שלא נענו ומסמכים שלא תערכו ומצגות שלא נוצרו ויומולדת לארגן לילד, ולדבר עם המורה ולקבוע תור לרופא עור ובין לבין מפנטזת על סוף השבוע
בו אשכב על הגב, אתהפך על הבטן
והמוח שלי יריץ פנטזיות על יום אחד בו יהיה לי שקט.
בינתיים עובדת כמו חמור
באמא שלי אני עבד. איך שלא תסתכלו על זה, אני עבד.

יום יום אני הופכת מחומר יקר לאבק דק נישא ברוח
יום ראשון שחור ולא רואים את הסוף
יום שני אני קמה זורחת ואופטימית ומאמינה שהנה עוד מעט, עוד רגע הגשם יתחיל לרדת ויביא עימו ברכה
יום שלישי מספרים בחדשות שמת כוכב ושוב אני נזכרת כמה אני קטנה ושימי כאן ספורים
יום רביעי נדלקת לי נורה מעל הראש ובא רעיון חדש ואני מתמלאת באנרגיות של עשיה ובטוחה שזהו, זה יהיה הדבר הבא ולא ישכחו אותי עוד דורות רבים.
יום חמישי עובדת כל היום על המיזם החדש וחוזרת מוקדם כדי להיות קצת עם הילדים שטוענים (ובצדק) שהם מקופחים וכותבת כל הלילה כי יש פוסט סוף שבוע להעלות ולא הספקתי לפני.
שי-שבת מתחפרת במיטה, שוכבת על הגב, מתהפכת על הבטן,
והמוח שלי מריץ פנטזיות על יום אחד בו יהיו לי רוגע ומנוחה, ואז הילדים נכנסים לי למיטה ומשעמם להם וחייבים לעשות משהו, אז יוצאים לעשות משהו שאם לא היו לי ילדים בחיים לא הייתי עושה.

יום יום אני ממתינה שיהיה טוב
יום ראשון כמעט
יום שני אני נעלמת בתוך ים של מטלות שמשכיח את המטרות
ויום שלישי אני לבד
ביום רביעי אני חושבת שבעצם כבר טוב. יש לי הכל ולא חסר לי דבר.
ביום חמישי אני כבר מפנטזת על סופ”ש
ועל לשכב על הגב, להתהפך על הבטן
והמוח שלי מריץ פנטזיות על שלווה.

כתיבת תגובה