כבר היינו בצפון כשהתחילו להגיע התראות על מחלה עם שם מטופש….

כבר היינו בצפון כשהתחילו להגיע התראות על מחלה עם שם מטופש (משהו כמו חרג’קת או עכברת או אפרכסת או משהו דומה) שמועברת בקקי של עכברים וחולדות וגם כבשים ופרות. אז בדרך לאיזה נחל עם שם מצחיק (משהו כמו מג’רסה או מדרסה או זאכי או טאקי או משהו דומה) שינינו יעד בווייז, ופנינו לעבר מעיינות מים טהורים שנובעים מהסלע עם שמות מיליטנטיים כמו עין מוקש או עין עלמין או עין לציון צופיה או משהו דומה).

אלא שאז אווירת האיזה כיף במקום מסלול הליכה עושים פיקניק התחלפה בהיסטריה. במעיין הראשון שנכנסנו עליו עם הצידנית והמחצלת כבר מתים מרעב, שניה אחרי שנפעמנו מהאקליפט הענק ומהנוף המשגע ומבריכת האבן היפהפיה שנבנתה סביב הנביעה, נחיל של איזה אלף צרעות התחיל לרדוף אחרינו. מכירים את עננת הצרעות הארוכה שרודפת אחרי פו הדב בעקבות דחיפת ידו לכוורת צרעות גדולה במיוחד? אז זה כלום לעומת מה שרדף אחרינו שם.

ככה אחרי שברחנו מהפרות ומהעכברים, גם הצרעות הניסו אותנו.

קיבלתי המלצה שנראתה לי ממש מגניבה על מפל שזורם היישר לכנרת ומאחוריו מערה. היש מגניב מזה?? היה כתוב שאיוב היה רוחץ בו. איוב איש ישר ותם וצדיק וירא אלוהים חשבתי לעצמי. במפל שלו לא יעונה לא כל רע ושום חיה לא תתקוף אותנו נרגעתי. חמש דקות אחרי שנכנסו למפל חשים עצמנו מינימום בגן עדן, נמלי אש קטנטנות חפנו את ישבני ולפתו את רגליה של הנסיכה והזכירו לי שאיוב הצדיק סבל יסורים רבים ואיומים. ברחנו משם אדומים ובוערים כמו פולנים שאכלו סחוג תימני עם כפית.

לפנות ערב עם שקיעת השמש התישבנו דורדור אני והילדים, האמת קצת מבואסים, לחופה של הכנרת אהובתנו. היא מעולם לא איכזבה אותנו. אצלה הרגשנו בטוחים בלי חיות מזיקות שרוצות לחסל אותנו. “יפה את בליל כנרת, הלב ילחש לך אהובה” זימזמתי והילדים שמו בטלפון את סטטיק ובן אל ורקדו על החוף. נרגענו.

כבר היה כמעט חשוך וכבר תכננו ללכת לאכול ארוחת ערב כשלפתע ראיתי אותה מולי. בהתחלה חשבתי שדמיינתי, אחר כך חשבתי שאולי זה תנין, אבל אחרי כמה דקות של בהייה קפואה אל עברה גם דורדור הסכים שאני לא הוזה. באמצע האגם שטה באטיות מפלצת.

תפסתי את הילדים, הכנסתי אותם מהר לאוטו וחזרנו מיד הבייתה אל הכלבה הזקנה והבכיינית ואל הכלבלב הנודניק שמשגע אותנו כל היום שנשחק איתו בכדור ואל הגורה הג’ינג’ית ששורטת לנו את הרגליים עד זוב דם ואל החתול שגדל בעבר לכל פרופורציה והפך לסוג של נמר נצלן שבא רק לאכול, בקושי אומר שלום ונעלם, ואל האוגרת הנשכנית שמסריחה את הממ”ד, ואל העכביש שטווה לנו כילה מעל המיטה שלנו וידעתי שאין מקום כמו הבית.

כתיבת תגובה