כשהיינו ילדים לכולם היה רק אוטו אחד. נסענו על סקטים ואופנים בין המכוניות בחניה של הבלוק….

כשהיינו ילדים לכולם היה רק אוטו אחד. נסענו על סקטים ואופנים בין המכוניות בחניה של הבלוק. בשעה 16:45 בדיוק הגיעו מדימונה האוטובוסים של קמ”ג, וכל האבות שעבדו בכור נשפכו מהם אל הילדים שחיכו לחיבוק.

לאמא שלי לא היה רשיון ולא היה לנו אוטו.

נסענו העירה ולצופים בקו 9.

נסענו לסבא וסבתא בירושלים בקו 445 ותמיד כשהייתה נהיית לנו בחילה, אמא שלי הייתה אומרת שאנחנו כבר בהרי ירושלים וזה סימן שעוד מעט נגיע. לקח לנו כמעט שעתיים עד הבירה, וכמעט תמיד נתקענו בתחנה המרכזית עוד חצי שעה בגלל חפץ חשוד.

כשהייתי בתיכון נסעתי בגאווה כמו גדולה בקו 370 לתל אביב לישיבות של הועדה המתמדת של הצופים בבית פיליפס.
על הכביש הארוך, שלא הייתה בו אפילו פניה אחת מב”ש ועד גדרה, הציל אותי מהשעמום תל קטן שניצב מול בית קמה שבכל פעם נראה שונה כי החיטה למרגלותיו או העשב על מדרונותיו או השמש בשמיים ישבו עליו אחרת בדיוק ברגע שעברתי לידו.
בדרך חזרה, בתחנה המרכזית הישנה קניתי תמיד פלאפל אינדיבידואלי, עם מגוון סלטים ועמבה שאפשר לבחור ולהוסיף לבד (לא כמו בב”ש בה הפלאפל בדוכן הירוק היה הכי טעים, אבל בפורמט אחיד לכולם)

אחר כך נסעתי על מדים בתוך השטחים. עליתי להתנחלויות הזויות, ירדתי לכפרים עויינים, זרקו עלי אבנים, אבל כלום לא עניין אותי כי כל הדרך חלמתי על החייל שאהבתי.

היום יש לנו אוטו קטן ישן וגם ג’יפ עם שבעה מקומות שמכיל את כולנו+ איזה חבר של איזה ילד, וכבר המון שנים לא נסעתי באוטובוס. לאחרונה קצת ברכבת. אבל רכבת ואוטובוס זה לא אותו דבר. באוטובוס אין גברים צעירים ונאים עם לפטופ.

אתמול הזדמן לי לנסוע באוטובוס והרגשתי שאני חלק מסרט תיעודי של במאי צעיר ומבטיח, שמשודר בערוץ 8. נזכרתי בפטפוטי הסרק עם הנהג גיליתי להפתעתי שההיא מווייז עובדת גם כאן ומקריינת שמות של תחנות (מי היה מאמין פעם שיקריינו תחנות). מישהו מקדימה דיבר עם מישהו לידו על חימום מים באמצעות גז. איזו אישה מבוגרת מאחורה הסבירה לחברתה על מה הם מדברים וגם הן התחילו לדון ביתרונות ובחסרונות של חימום מים בגז ובחשמל. עלו שם נקודות מעניינות שלא חשבתי עליהן. בסוף שכחתי שצריך לצלצל לפני התחנה, ירדתי תחנה אחת אחרי וחזרתי ברגל אחורה כי הנהג לא הסכים לפתוח לי את הדלת כדי שארד ברמזור אדום.

פעם ילדים עלו לאוטובוס יחפים. פעם חיילים ישנו עם פה פעור ולא התעוררו כשהראש נפל להם שוב ושוב הצידה. פעם היו מלא צ צ צ צ מטרידים מאוזניות ספוגיות מחוברות לוואקמנים של סוני. פעם היו קמים כשנשים בהריון או מבוגרים היו נכנסים.

היום אף אחד לא קם כשמישהי בהריון עומדת לידו. (וזה בדוק, סיפרה לי יותר מפילה אחת), היום יש על האוטובוס הרבה אתיופים. היום כולם מדברים בטלפון בקול רם, ושולחים הודעות מה נשמע. בנות צעירות מצלמות סלפי עם שפתיים מכווצות. מה הן כותבות אח”כ לצד התיעוד המרגש: “אני באוטובוס”??

מה שעוד השתנה זה אני. מלאת דאגות כבר לא מתכנסת לתוך עצמי ונרדמת. כבר לא טוחנת ביסלי גריל, ובטח לא נותנת לילדים שלי לסוע באוטובוס, אלא מעדיפה לנהל חברת הסעות עצמאית והפסדית להובלת ילדים.

היה כיף אתמול באוטובוס. מצחיק. קצת נוגה.

~~~~

ציור Hadar Reuven

כתיבת תגובה