כשהייתי בת ארבע בערך, הייתה לאחותי הקטנה ולי מטפלת בשם מרגלית (במלעיל)….

כשהייתי בת ארבע בערך, הייתה לאחותי הקטנה ולי מטפלת בשם מרגלית (במלעיל). היא הייתה העוזרת גננת בגן תמר, שמול בית הכנסת הכיפתי.
היא הייתה עדינה ונאווה והיו לה גבות מעוגלות ודקיקות, כמו של עופרה חזה.
היא הייתה נחמדה וזה היה כיף שהיא הייתה איתי בבוקר בגן וגם חזרה איתי הביתה והיתה איתנו עד שאמא חזרה מהעבודה. אמא שלנו עבדה הרבה.
לפעמים נסענו איתה באוטובוס לבית שלה ושל משה בעלה וצפינו שם בטלוויזיה הלבנה הענקית שהייתה מונחת להם על המזנון ונראתה לי מאוד יפה וחגיגית לעומת הטלויזיה 21 אינץ’ שלנו, החומה דמוית העץ שהדלת הקטנה שלה שהסתירה את הכפתורים נשברה ונעלמה כבר ממזמן.
היא לקחה אותנו להילולות של רבנים ולאמא שלה בשכונה ד’ לאכול קוסקוס. עד היום אני יכולה לבכות מהתרגשות כשאני אוכלת קוסקוס. היא כידררה לנו “סוכר” צמיגי בצבע של דבש שרקחה לה ולחברותיה בסיר ענק, לפני שהשתמשו בו כדי להוריד שערות.
אחר כך היא הפסיקה להיות המטפלת שלנו. אני לא זוכרת למה. ואחר עוד קצת זמן, אולי שנה, תמר החליפה את העוזרת גננת, ובאה מישהי אחרת, עצבנית שאמרה לנו תמיד באמצע הריכוז (ככה קראו פעם למפגש) להרים את הרגליים כדי שהיא תטאטא מתחת לכסאות.
מאז לא ראיתי אותה. אמא שלי שמעה שמת לה תינוק בעריסה, ושאחר כך היא עברה לגור באריאל ושבסוף הם עזבו את הארץ.
עד היום אני מחפשת אותה ברחוב, צעירה בדיוק כמו שהייתה ועם הגבות האלה שלה, כמו של עופרה חזה.
תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏2‏ אנשים‏, ‏‏אנשים מחייכים‏, ‏‏‏‏ילד‏, ‏תקריב‏‏ ו‏פעילויות בחוץ‏‏‏‏‏

כתיבת תגובה