כשהייתי ילדה, אמא שלי נהגה לישון כל יום בצהרים, ולצעוק בכל יום לפחות פעם אחת “ששש-קק-טטט!” מעומק אחורי הדלת הסגורה….

כשהייתי ילדה, אמא שלי נהגה לישון כל יום בצהרים, ולצעוק בכל יום לפחות פעם אחת “ששש-קק-טטט!” מעומק אחורי הדלת הסגורה שבקצה המסדרון.
אחר הצהרים הייתה מפטפטת שעות בטלפון שהיה מחובר לקיר בחוט עם רוחלה ועדינה.

אחותי ואני קבענו בנחרצות, שכשנהיה אמהות, נשב כל היום עם הילדים שלנו ונראה ביחד טלוויזיה.

היום סיפרה לי חברה אהובה, שהזכרון הכי חזק שיש לה מאמא שלה (“שהיא אישה מקסימה” הוסיפה), שכל היום ניקתה. הסתובבה בבית וניקתה. מאז ועד היום, כשהיא בעצמה כבר אמא, היא נשבעת לעצמה כל יום שלא תהיה כזו. עד שהיא רואה תלתל אבק מתחת לשולחן האוכל, או רגבוני בוץ שהכניסו הביתה על הנעליים. אז היא מנקה.

מה הילדים שלנו יזכרו מאיתנו?

הילדים שלי טוענים שבכל ערב מערבי השבוע אני יוצאת מהבית, ומתמרמרים שאני בכלל לא איתם. הם לא מבינים שאני יוצאת לישיבות בביה”ס כדי שלהם יהיה חינוך הכי טוב שאפשר, ולרקוד ניה כדי שגופי ישמור על מידת נעורים מסויימת, ושאם לא אפגוש ללבן את החיים עם החברות שלי, תהיה להם אמא משוגעת. חוץ מזה זה מקסימום פעמיים בשבוע. באמא שלי ובחברות הפטפטניות שלה, לא יותר.

הילדים שלנו בטח יזכרו אותנו עובדים על המחשב. אומרים להם: “שניה, תיכף נתפנה, יש לנו משהו מהעבודה שאנחנו חייבים לענות עליו עכשיו”, או במקרה הפחות טוב כועסים : “אתה לא רואה שאני צריך לעשות שניה משהו? חכה בסבלנות!”

הם בטוח יזכרו את העיניים שלנו ממוקדות בטלפון, וגם את האצבעות. גם בגן השעשועים תוך דחיפת הנדנדה, גם כשיושבים איתם להכין שיעורי בית. גם כשעושים להם גיצי בגב (ביד אחת).

יש ילדים שיזכרו את האמהות שלהם עסוקות בהאכלתם. משדלות לנסות כל מיני מזונות חדשים (ובסוף מרימות סיר של פתיתים), לא מרשות לאכול בסלון, כן מרשות רק ממתק אחד ביום, מלהיבות את הורי הכיתה לעשות השנה משלוח מנות בריא (והילדים בהצבעה דמוקרטית מבטלים את הרעיון), שמות רק טיפטיפונת פטל בכוס, ולדרישת הפעוט מוסיפות עוד טיפונת, ולטביעת הפעוט הנחרצת המלווה צרחות רמות רק עוד טיפטיפונת עד שהנוזל בכוס כבר בצבע בורדו.

יש ילדים שיזכרו אותנו עושים דיאטות. כל מיני סוגים של דיאטות. סופרים קלוריות, אוכלים רק את הארטיקים והלחם המיוחדים שלנו, עולים על המשקל, יורדים, מחליפים גרדרובה.

הם בטוח יהיו עם עודף משקל כל החיים. גם אלא מהפסקה שלפני.

ויש בעידן הכל זוג מתוך שלושה (או משהו כזה) בערך שני ילדים מתוך חמישה (או משהו כזה), שיזכרו את ההורים שלהם נפרדים ונשברים (למרות שהם חשבו שהסתירו זאת היטב) ומחפשים זוגיות חדשה ופורחים, ואת עצמם מתרגלים להורים ולאחים חדשים, שלא הם בחרו, ושגם הם יזכרו את ההורים שלהם נפרדים ונשברים (למרות שהם חשבו שהסתירו זאת היטב) ומחפשים זוגיות חדשה ופורחים, ואת עצמם מתרגלים להורים ולאחים חדשים, שלא הם בחרו.

יש ילדים שלא יהיה להם הרבה מה לזכור. ישאר להם איזה בדל זכרון עמום, שלא יהיו בטוחים אם הוא אמת או חלום, בו מישהו נישק אותם בלילה וכיסה אותם בשמיכה של געגוע.

יצא פוסט קצת עצוב, אני מודה. הם יזכרו לנו גם המון דברים טובים, אני בטוחה. רק אנחנו, בלילה במיטה מפורקים מעייפות אחרי עוד יום עמוס, חשוב שלא נשכח מכל התפקידים והמשימות שקיבלנו ולקחנו על עצמנו, מהי החשובה ביותר..

לסיכום: ניסיתי לכתוב נוסטלגיה, יצאתי סופר דופר נני.

כתיבת תגובה