כשעליתי על כביש 6 הוויז הראה 79 ק”מ עד לפניה הבאה….

כשעליתי על כביש 6 הוויז הראה 79 ק”מ עד לפניה הבאה.

הבנתי שהתקופה הקרובה הולכת להיות די רוטינית, ושקלתי אם לנמנם או למצוא איזה משחק כדי להעביר את הזמן.

אחרי ששרתי שני שירים עם פלייבק שנתן לי להרגיש מינימום שרון ליפשיץ, החלטתי ללכוד לעצמי מחשבות חמקמקות. מאלה שאתה אף פעם לא ממש זוכר ובטח לא שם לב אליהן, אלא אם משהו פתאום מדבר עליהן אחרי כמה שעות ואז אתה אומר לעצמך: איזה קטע, בדיוק היום חשבתי על זה.

אז כמי שתרמה את מוחה לפייסבוק ושחרטה על דגלה לאפשר לכם חברי לקרוא לי את המחשבות, אני משתפת אתכם ואתכן כאן בחומרים האבסטרקטיים שהפכתי לפתקי פוסט-איט קונקרטיים. אל תצפו למחשבות גדולות או לתובנות מטלטלות, מדובר במחשבות אפרפרות על גבול המשעממות (די להתנצל, יללא שוט):

מחשבה 1: איזה אנשים מעצבנים, גסי רוח, לא מנומסים, חסרי אחריות יש על הכביש. ישראלים מכוערים!

מחשבה 2: איזה אנשים נחמדים, נדיבים, מנומסים שחושבים על הזולת אפילו אם הם לא מכירים אותו בכלל יש על הכביש. אין, אין על הישראלים, אחים!

מחשבה 3: תתרכזי, תתרכזי, תתרכזי. אל תסתכלי על הוואצאפ, את רוצה לחזור הביתה בשלום. הילדים מחכים לך, עוד מעט תחבקי ותסניפי אותם עמוק (אם הם ירדו מהמחשב ויבואו להתייחס אליך כשתכנסי ותצעקי בקול רך: “שלוהום! אמא בבית!”), תתרכזי, זה שדה קרב הכביש הזה…. התחלה של מחשבה רעה על ההיא שמתה השבוע סתם כשחצתה מעבר חציה ועכשיו לשני הילדים שלה אין יותר אמא, והתפתחות של המחשבה הרעה לסנריו הרסני….. מבוטל מבוטל מבוטל.

מחשבה 4: כמה יפה בחוץ, איזו ארץ באמת כל כך יפה יש לנו (ואיזו מדינה מכוערת)

מחשבה 5: יש יותר מידי משאיות על הכביש. יש לזה אמנם לוק של סרט אמריקאי, אבל זה לא נח, וצריך כבר שמישהו יחליט שמשאיות נוסעות רק בלילה או בשעות שהכביש ריק.

מחשבה 6: אם כבר משאיות, אז איזה מגניב זה משאית שמובילה משאית

מחשבה 7: אם כבר מובילים, למה שוב יש משאיות ענק שמובילות כל מיני כלי משחית שאני לא יודעת איך קוראים להם? בטח מתחילה מלחמה.

מחשבה 8: למה חלפו מעלי כבר ארבעה מטוסים שאני כן יודעת איך קוראים להם, F15? בטח מתחילה מלחמה.

מחשבה 9: תמיד אני מופתעת כשאני רואה בוויז שהכביש הארוך הזה מתעקל. בראש שלי הוא קו ארוך וישר

מחשבה 10: נשים יותר מאופקות מגברים. אין שאלה. יום אחד אני נשבעת, אעצור גם אני בצד הדרך, אפשיל מכנסיים ואשתין.

כשאני מגיעה ליעד המחשבות מחליפות את הקצב שלהן כי צריך לענות על הוואצאפ שהמנהלת שלי שלחה לי שלא תחשוב שאני מתעלמת ממנה, ולענות על הווצאפ שהעובדת שלי שלחה לי שלא תרגיש מוזנחת ולדאוג מהר שהפרינססה תתלבש להיפהופ ושהכתום לא ישכח את המקלות של התופים והחוברת וללבוש חולצה ולנעול נעליים, ולהקפיץ אותם מהר ולחזור לנקות קצת את הבית כי עוד שניה באים האורחים מאמריקה, ולא לשכוח להוציא את הבצק ואת הגבינה הצהובה המגורדת שיפשירו, ולשלוח את הגדולים למכולת לקנות ירקות ופירות, ולא לשכוח לשלוח לאמא ההיא מהועד את הברכה שהכנתי למורה כדי שתדפיס לספר הברכות שמכינים לה, ומתי כבר יגיע הלילה? מתי כבר יגיע הלילה?

~~~
ציור: Haffner Grant-Mohawk trail

כתיבת תגובה