כשציר הזמן של דורדור מתמלא בגברים שכותבים לו: “תביא גביע אחי!” “קדימה גיבור!” “בהצלחה גבר!”, זה סימן שתיכף המיטה שלי תתמלא בילדים….

כשציר הזמן של דורדור מתמלא בגברים שכותבים לו: “תביא גביע אחי!” “קדימה גיבור!” “בהצלחה גבר!”, זה סימן שתיכף המיטה שלי תתמלא בילדים ותוך ימים ספורים תהפוך לארגז חול.

בזמן שהוא מתחרה מעבר לים, שוב יצאנו לראלי של כמעט עשרה ימים. 1 אמא 4 ילד וילדה 2 כלב וכלבה ו1 חתול.

חברה אמרה לי פעם שכשבעלה במילואים או בנסיעה הרבה יותר קל לה, כאילו יש בבית ילד אחד פחות. הייתי אז צעירה ואפופת רומנטיקה, והמשפט נשמע לי מוזר.
אחר כך שמעתי אותו שוב מעוד נשים.

(קוראים ממין זכר ודורדור בפרט, לפני שאתם נעלבים לי פה וטורקים עלי לפטופ, או מחשיכים מסך חכם, תנו לי צ’אנס ולא תתאכזבו, או שתדלגו ישר לפסקה שמתחילה ב”זיקוקי החג…”)

אין מה להגיד, לנהל בית ומשפחה לבד זה קל יותר. לעשות הכל בדרכי ולפי מה שנראה לי נכון מבלי לקיים דיבייט לפני כל החלטה גורלית כמו מה נעשה השבת, זה נח מאוד.

הבית ללא ספק הרבה יותר שליו ורגוע ועם הרבה פחות עצבים כשמינון הטסטוסטרון בו נמוך באופן משמעותי.

באופן כללי זה מקל שיש 20% פחות בני אדם לטפל בהם בבית. 16.66% פחות כביסה לכבס ולקפל ולפזר בארונות, 16.66% פחות אוכל להכין, 20% פחות מישהו להשכיב לישון.

ואם כבר מדברים על שינה, איזה כיף זה שלפני השינה כשאני עם המחשב במיטה, אני לא צריכה להקליד לאט ובשקט ועם מסך מוחשך כי אני מפריעה לו לישון. אח”כ השיא שבריגוש הוא כמובן הפינוק האולטימטיבי- שינה באלכסון.

זיקוקי החג שמתפוצצים במרכז העיר מהדהדים עד אלי כשאני מחייכת ורוצה שהעצמאות שלי לא תחלוף, אלא שאז חולף על הרצפה ג’וק. אני נעמדת על המיטה וצורחת “דורדור”. הוא לא בא.

הסנדביץ’ צועק מהחדר שלו בטון שמעיד על כך שעוד שניה הוא זורק את המחשב על הרצפה: “אמאאא!! נתקע לי שוב האינטרנטטט!!!” אני צועקת לו חזרה “באמא שלך עזוב אותי!! בשביל מה יש לך אבא??”. ואז אני שומעת רעש חזק, כמו נניח של מחשב שהוטח ברצפה.

ככה עדיין עומדת על המיטה, אני שומעת אותו הולך לשתות מים קרים כמו בכל לילה לפני שהוא הולך לישון, וכשנטרקת לו הדלת של ארון הכוסות כמו בכל לילה, אני נזכרת שדורדור כבר חייב להחליף להן את הצירים.

כשהוא יוציא את המברגה, שלא אשכח (אני מזכירה לעצמי תוך קפיצות קלות של נערת טרמפולינה רגע לפני סלטה) שהוא צריך לחבר עוד חלק במיטה בהרכבה עצמית שקנינו לטינאייג’רית.

כשאני מתיישבת חזרה, אני תוהה אם מילאתי דלק באוטו לאחרונה… המילה הזאת- “לאחרונה” מזכירה לי גם שאני לא יודעת מתי בדיוק החיות אכלו לאחרונה. כבר מאוחר ואין מצב שאני יוצאת מתחת לפוך, אז אני משכנעת את עצמי שחיות יכולות לא להיות רעבות איזה שבוע, ושעוד לילה ללא מזון זה לא מה שיהרוג אותן.

כבר מאוחר. הקטנים שלכבוד יום הזכרון נתתי להם לישון איתי בצהרים, ערניים ומפריעים לי לסיים את הפוסט ועוד שניה אני מאבדת את זה, ונוקטת צעדים שבעוד שנים אואשם עליהם בפני איזה פסיכולוג. אני מתבאסת שדורדור המפרגן לא בא כמו בכל יום חמישי לקחת אותם ממני ולתת לי לכתוב, כי לפעמים חשוב לו כמעט יותר ממני שאעמוד בדד ליין הדמיוני שהציב לי העורך הדמיוני שלי.

אחרי העצבים וצחצוח השניים והנשיקות והמשמושים, אני נושמת עמוק ולפני השינה אני מודה לבוראת עולם על זה שהברז במחסן התפוצץ ושהבהוב החירום באוטו הקטן נתקע ומעל הכל שהאוטו הגדול מת והועבר למוסך בדיוק לפני שהוא נסע.

כשהיום תם והבית חשוך, אני רוצה להרדם אבל אין מי שיקשיב לבלבולי השכל שלי ושיעשה לי גיצי בגב.
פתאום אני מתגעגעת.

כתיבת תגובה