כתבתי פוסט על פנטזיות וכבר עמדתי לפרסם אותו….

30

פנטזיות כאלה כמו של ילדה שחולמת להיות כלה עם שמלה לבנה ושובל ארוך,

פנטזיות כאלה כמו של מישהו שחולם כל החיים להוציא דיסק או לרוץ מרתון,

שניה לפני שהעלתי אותו צילמתי את הטינאייג’רית בכל מיני קומפוזיציות כדי לסגור את הפינה של התמונה לפוסט של סוף השבוע ואמרתי לה: “שלא יהיו לך פנטזיות מותק. זאת לא הולכת להיות תמונה לאינסטוש”

ואז שניה לפני שהתחלנו את הדלקת הנרות, הטלפון צלצל וראיתי שזה יוחי וידעתי בלב שהפעם הוא יגיד לי שהפנטזיה של מיטל נגוזה.
הייתה למיטל פנטזיה הגיונית ונורמלית ובכלל לא שאפתנית. היא רצתה להשאר עם המשפחה שלה ולחיות. גם כשבאתי להיפרד ממנה כשהחליטה לוותר, היא אמרה לי בקול כואב: “אני לא רוצה למות! אני לא רוצה למות!”. (ובאותה נשימה הוסיפה: “אני חייבת להספיק לסדר לילדים את הארונות”)

נזכרתי בפעם הראשונה שפגשתי אותה לפני הרבה שנים במשתלה, ולא האמנתי שהקול שלה, שנשמע כמו דיבוב של דמות בסרט מצויר הוא אמיתי.

נזכרתי בפעם בה רגב בא אלינו אחרי שאבחנו את המחלה, נכנס ולפני “שלום” אמר בתקיפות לכל הנוכחים: “לאמא שלי יש סרטן, אבל מהסוג שמבריאים ממנו!” והלך עם הכתום לשחק בחדר.

נזכרתי איך חגגנו לה 40 לפני כמה חודשים. היא הייתה כחושה וחייכנית, והתנדנדה מרוב חולשה ותרופות, וכולן אכלו ושתו וברכו ויצרו וצחקו ובכו.

נזכרתי שלפני כמה ימים שלחתי לה תמונה של הכתום מכין “בצק של מיטל” כמו שהוא קרא לזה. יצאה לנו פיצה מעולה, הפעם כולם הסכימו, אבל נזכרתי שהיא עדין לא ענתה לי.

נזכרתי שאני אוהבת אותה, מעריכה את היכולות והאנרגיות הבלתי מוגבלות שלה, ומעריצה את הנחישות שלה לדבוק בפנטזיה, להתעקש ולהמשיך למרות כל הסבל, לנסות כל טיפול אפשרי כדי להישאר אמא כמה שיותר זמן,
ואז נזכרתי שאת כל מה שכתבתי בזמן הווה צריך מעכשיו להגיד בזמן עבר.

כבר כינסתי את הילדים בעבר לספר על מוות של מישהו קרוב, אבל תמיד היו אלה אנשים מבוגרים, אפילו זקנים. הערב זו הייתה הפעם הראשונה שסיפרתי להם שגם אמהות יכולות למות. הם שאלו הרבה שאלות ורק הנסיכה שתקה וכתבה לי על היד עם טוש סגול “אמא” וציירה מסביב לב.

כשהיא הלכה לישון נישקתי אותה הרבה על המצח ועל האף וליטפתי אותה עוד ועוד עד שנרדמה, כי ככה צריך להיות.

כתיבת תגובה