לא היה ספק, הכתום המגה אנרגטי חייב קייטנת המשך….

לא היה ספק, הכתום המגה אנרגטי חייב קייטנת המשך.
מאחר וטרם חובר לגלגל ריצה המחובר לטורבינה ליצור חשמל, ולא רציתי להסתכן בשריפת הבית או בניסור עמודי היסוד שלו, מצאתי איזו קייטנה עם חבר, באיזו פינת חי באיזה קיבוץ, והנחתי שיהיה שקט לכמה ימים.

בצהרים כשאני בדרכי לעבודה, התקשרה car to car האמא המחזירה.
“מזל טוב!” היא בירכה. 
“אוי..” מיד הבנתי שברכה זו לא “מה נולד לי?” שאלתי בקול רועד.
“אוגר!” היא קבעה בטון של מיילדת מנוסה. “גם לי” המשיכה בנסיון לנחם אותי חצי נחמה .

לא עברה שנייה והטינאייג’רית, ממלאת מקום מנכ”לית כבר נידנדה על הקו.
התנצלתי ועברתי אל התסריט והטון הידועים מראש: “אין מצב שהדברים האלה נכנסים לבית שלי!!” צעקה. “זה הבית שלי!” עניתי בתקיפות מהולה בצחוק מתגלגל.
המשיכה לצעוק: “במילא הם גורים, תיכף ימותו! תן לראות שניה…” שתיקה, רעש של כאפה והתעסקות במשהו מקרטון “אויש חמודים”.
“שלא תחבבי אותם בטעות” אמרתי.
“נראה לך? איכס!” ענתה

“אפשר לדעת למה לא ביקשת רשות להביא אוגרים הביתה?” שאלתי בטון אסרטיבי את הכתום כמה שעות לאחר מכן. שמחתי שאני בטלפון ולא רואה את הפרצוף המתוק הזה שהיה הורס לי כל חלקת סמכות הורית טובה.

“תשמעי איזו חוצפה. ניקיתי את הכלובים של החיות ולא שילמו לי, ואת עוד שילמת להם, אז בתמורה דרשתי את האוגרים (שמישהו זרק ליד השער בקופסה, אף אחד לא רצה אותם. ארבעה כבר היו מתים)”

“אתה ילד מקסים וטוב לב ורחמן” מה כבר יכולתי להגיד…

שנים אחרי הטרנד שבמסגרתו הרגנו ברכות מספר לא מבוטל של אוגרים, חשבתי שאת הפרק הזה בחיי ההוריים כבר סיימתי. טעיתי.

בלילה חלמתי שיש לנו בבית מסיבה כמו זו בקליפ של “אצל הדודה והדוד” רק במקום מסטולים בבגדים של שנות השמונים, היו שם מלא אוגרים. כולם הגיעו.

רקדו צמוד זוג האוגרים הראשון שהיה לנו, שמתו בהפרש של יום ונקברו אחר כבוד בטקס מוקפד עם מצבה והכל.

כיכב במרכז בריקוד דיסקו פרוע “אוגר חקלאי”, זה שהילדים שיחקו איתו על טרקטור של פליימוביל ומכיון שהבעות הפנים של האוגרים לא קריאות לא הבינו שאותו זה לא הצחיק. הוא מת מהתקף לב באמצע המשחק.

רקדה במעגל כל המשפחה שקיפחה את חייה במוות קבוצתי מצמרר במיוחד, בו הואשמתי בצדק לאחר ששכחתי באותו בוקר אכזר להעביר את הכלוב שלהם לצד המוצל של הבית.

היה שם גם הגורון החמקן שברח יום אחד מהשבי וגיליתי את זה רק אחרי שהרגשתי שאני דורכת על משהו עם מידת רכות מוזרה (בנס דווקא ניצל)

על בר המשקאות ישבו מבסוטים הנרצח ואחיו הרוצח, שהתעלל בו באופן שהיה קשה לצפיה. תהיתי איך הוא סלח לו.

הדיג’יי היה לא פחות ולא יותר מאשר האוגר שנעלם באופן מסתורי ועקבותיו מעולם לא נודעו. הוא עמד על במה גבוהה ונתן בראש.

התעוררתי שטופת זיעה קרה ומתנשפת. קמתי וניגשתי למטבח לשתות מים קרים. מלכודת העכברים שמונחת שם כבר שבוע הייתה עדיין פתוחה.

בצהרי היום השני של הקייטנה הכתום וחברו שוב לא הגיעו הביתה בידיים ריקות. הפעם הם הביאו ילדה שאני לא מכירה. ספרו שהיא גרה בהרצליה.

כתיבת תגובה