לא פעם נשאלתי או תהיתי מה הייתי לוקחת לאי בודד….

לא פעם נשאלתי או תהיתי מה הייתי לוקחת לאי בודד. אף פעם לא נשאלתי או תהיתי מה הייתי לוקחת מתוך הבית שלי אם הייתי מבינה שתוך כמה דקות הוא עומד להישרף.

לפני תשעה חודשים עברנו לבית שחלמנו עליו הרבה זמן. הבית נמצא ברחוב קיצוני של העיר, ויש לו חצר אחורית ענקית ומיוחדת. היא מכונה בפי תושבי השכונה “הגבעות”. אנחנו מבלים שם הרבה. הכתום, נער הגבעות העיקרי, מסתובב שם עם חברים או יורד עם אופנים בירידות (אם אני בסביבה אז רק אחרי שאני עוצמת עיניים), או סתם מחפש שם עיניינים. אנחנו מטיילים וקוטפים שם חובזות או חרציות, ובסופי שבוע עושים קומזיצים ספונטניים.
אני אוהבת לטייל שם עם הכלבים ובבוקר טוב אפילו לרוץ, או שאני סתם יושבת על עץ התות הענק, בוהה אל האופק ומתחפשת לאישה רגועה בלי טלפון נייד.

השבוע חל יום ההולדת של הנסיכה. במקום שמלה חגיגית ושיער מסורק למשעי, אולי אפילו פזור, היא לבשה לבית הספר חולצת טי ירוקה ענקית כי השתתפה באיזה ריקוד בתפקיד דינוזאור.

כשחזרתי מהמופע נכנסתי למשרד הביתי והתחלתי את יום העבודה שלי. אלא שאז החלו להגיע הודעות וטלפונים וריח חזק של עשן אושש את השמועה.

הטינאייג׳רית שסיימה מוקדם את הלימודים, התלהבה ודירבנה אותי לעזוב הכל וללכת לגבעות לראות את השריפה. כמו תמיד, בסוף היא שכנעה אותי ויצאנו, אבל לא היינו צריכות ללכת לשום מקום. האש הייתה שם מולנו, מול הבית, על הגבעה במרחק פחות מ100 מטר, ארבעה בתים מאיתנו. נדחפת על ידי רוח גבית חזקה של יום חם במיוחד, טסה במדרון דוך לעברינו. משתוללת, אדומה, עצומה ויותר מפחידה מכל מה שהייתי מדמיינת אם היו מספרים לי.

כל הגוף שלי רעד והבנתי שזהו, תוך זמן קצר אני עומדת לאבד את הכל.
הרחוב נראה כמו מיני שחזור של ספטמבר אילבן. אובך אפור דחוס ופתיתי אפר עפו באויר ונתפסו לבגדים ולשיער, אנשים מתקשים לנשום, התרוצצו לכל מיני כיוונים לא רלוונטיים, וצעקו כל מיני דברים לא רלוונטיים. חלק נכנסו מהר למכוניות וברחו.

הטינאייג’רית ואני יצאנו מהבית ונכנסו ויצאנו ונכנסו שוב ושוב ללא תכלית. כשהבנתי ברגע אחד של שפיות שקוראים לזה היסטריה, עצרתי, דפקתי לעצמי סטירה (אבל חלשה), נכנסתי הביתה וארזתי את הדברים שהנחתי שבלילה במלון שתספק העירייה לחסרי הבית, יהיו הדברים שאהיה חייבת על מנת להתחיל את חיי מהתחלה.

האחראית חיברה את הכלבים לרצועות כדי שברגע האמת כשנצטרך לרוץ איתם לאוטו לא נתעכב עם הקשירה. הם מאוד שמחו שיוצאים לטיול ולא הבינו למה הם בסוף נשארים בבית ככה עם עצמם ועם הרצועות המשתרכות אחריהם.

כשהכבאית הגיעה הרגשנו לרגעים שניצלנו, אבל אז הרוח הלהיבה את האש שגבהה והתקרבה עוד, וזרזיף הכבאים לעומת כל העוצמה הזאת נראה היה כמו שתינה בקשת של ילד בן שלוש על מדורת ענק של חרדים במאה שערים. (חילוני. ברור שהוא חילוני. משתין בפרהסיה..)

בסוף הכבאים הצליחו לכבות את האש שניה (נשבעת לכם שניה) לפני שהגיעה לבית הראשון בשורה, של שלום התימני. הוא סיפר לי כשעמדנו שם בסוף עם הכבאים מול כל השחור, שכל כמה שנים יש כזו שריפה ושיש לו מלא מטפי כיבוי אש בבית. אז נרגעתי.

כשחזרנו מהמסעדה שקעה השמש הבוערת מאחורי הגבעות וסימנה את סיום חגיגות יום ההולדת של הנסיכה.

כשנכנסתי למיטה מילמלתי גרסת “הגומל” בנוסח חילוני ועצמתי עיניים כשריח עשן חזק שאיני יודעת אם היה אמיתי או רק זכרון מילא לי את האף.

כשקמתי בבוקר המחשבה הראשונה שעלתה לי הייתה- האלבומים! איך לא ארזתי את האלבומים?!

~~~

פינת ההפעלה ופינת השיווק באיחוד חד פעמי: אז מה אתם הייתי לוקחים מהבית לו ידעתם שישרף תוך דקות? אם אתם יודעים שתפו את הפוסט, אם לא גם. אם לא בא לכם סבבה-גם.

כתיבת תגובה