לילה. אנחנו נכנסים למיטה. הוא רוצה למשמש אותי, אבל אני חייבת לשתף אותו בשיחה שהייתה לי היום….

לילה. אנחנו נכנסים למיטה. הוא רוצה למשמש אותי, אבל אני חייבת לשתף אותו בשיחה שהייתה לי היום עם המורה של הילד ואיך שהתרגשתי.
הוא רוצה להתלטף קצת, ואני חייבת לספר לו על קטע גדול שהיה לי היום כשסטודנטית חמודה קרעה אותי ואת כל הכיתה מצחוק.
הוא נשכב על הגב ומעלה את השמיכה בתנועת יאוש איטית עד לסנטר. אני נזכרת ומספרת לו על המשפט המתוק שאמרה לי הקטנה בבוקר.
אני גם מספרת לו שיש לי רעיון חדש מעולה…וגם שסוף סוף הבנתי מה השפיע לי כל כך על מצב הרוח בשבת בבוקר כשהתארגנו לטיול.
הוא לא עונה, לא מהנהן, לא אומר “אהה”.
אני לא נפגעת.
הוא אומר לי: “רק בבקשה אל תעשי תנועות גדולות עם הידיים כשאת מדברת, כי כשאת דופקת על השמיכה זה מעיר אותי.”

זה לא שלגברים אין אנקדוטות ממהלך היום. זה לא שהם לא מתרגשים מחוויות. הם פשוט לא צריכים לשתף. הייתי, ראיתי, הלכתי. מבחינתם אם זה היה כבר וחלף, בשביל מה צריך לחזור על זה?

לנשים יש חברות (או אחיות או אמהות או בנות). זה ה-תפקיד שלנו ושלהן, לשתף ולהשתתף.

טעות נפוצה היא לחשוב שאנחנו אוהבות לדבר. לא לא לא…אנחנו פשוט צריכות לשתף.
השיתוף נחוץ לנו בשביל הונטילציה של הבעירה הפנימית. הוא עוזר לעבד חוויות, מסדר לנו את הדברים בראש (שהרי הם מפוזרים שם בכיאוס מוחלט), הוא מאפשר לנו לחזור לסיטואציה כלשהי, לנתח אותה, לבחון איך התנהגנו ולדמיין מה היה קורה אם היינו נוהגות אחרת.

הוא נרדם.

אני פותחת את המחשב וקוראת בפייסבוק דברים שאנשים מספרים. אני משתפת חוויות מחיי המתולתלים, ואנשים (בעיקר נשים) כותבים לי בפרהסיה וגם בפרטי על החוויות המתולתלות שלהם. אני משתפת בסיפורי ילדותי בבאר שבע של שנות ה70, ואנשים (בעיקר נשים) משתפים בזכרונות שלהם.

לאורך שנים תהיתי (וגם שאלתי, נשבעת באמא שלי, אבל לא קיבלתי תשובה חד משמעית): כשגברים נפגשים, על מה הם מדברים?

בפורים האחרון התחפשתי לזבוב ויצאתי לפאבים אפלים והתיישבתי על הקיר. לא, לא באיזור של הבר, גם כי התכלית של איזור זה היא פלירטוטים, וגם כי אין שם בכלל קיר, וזה קשה לעוף כל הזמן ואז גם אנשים מנסים למעוך אותך במחיאות כפיים סוערות. נחתי על הקיר בפינה בה יושבות חבורות גברים עם אגרטלים מלאים בבירה. עשרות חבורות גברים שמעתי באותו לילה ארוך. מאז אני יודעת על מה הם מדברים: על מקדחות, כלי רכב ומכסחות דשא.

לפני שאואשם כאן שוב בירידות על גברים אדגיש- אני לא מדברת בכלל על שיתוף רגשי. בזה יש לבנים צורך והם יודעים לעשות זאת (אצל הפסיכולוג, כשאחרי שנים הם מבינים סוף סוף שאין ברירה והם חייבים לקבוע תור). אני מדברת על השיתופים הקטנים של החיים, על התמלול של החוויות, קטנות כגדולות שקורות לכלנו ביום יום.

הוא מסתובב באי שקט וממלמל מתוך שינה חלקית: “הרגת אותי עם הפרוז’קטור הזה! יללא לכי לישון כבר”. אני מתחשבת, טורקת את הלפטופ ומניחה ליד המיטה.

מדליקה את הטלפון. מנמיכה את עוצמת האור וכותבת “ללט” לאיזו חברה או שתיים ועל הדרך שואלת ומספרת קצת מה קרה היום.

מכבה את הטלפון, פותחת ספר. מזל גדול יש לילדים שהיום לא הוציאו לי את הסימניה. שותקת. קוראת. שותקת. שותקת. חושבת. נזכרת. מדמיינת. חושבת. שותקת. מהרהרת. שותקת. נרדמת.

אנחנו קמים בבוקר. הוא רוצה נשיקה. “שניה, אני רק חייבת לספר לך איזה חלום מטורף היה לי. כל כך אמיתי. ארוך. היו בו כל כך הרבה פרטים..” הוא קם והולך לצחצח שיניים.

כתיבת תגובה