לכל הילדים שלי יש עכשיו טלפון נייד….

לכל הילדים שלי יש עכשיו טלפון נייד.
זה קרה בשבוע שעבר, כשאחרונת הנסיכות קיבלה את הטלפון של סבתא ששידרגה, וכשאחרון הג’ינג’ים רכש שוב טלפון משומש במחיר סמלי שרושש אותו סופית, לאחר ששוב ביצע מכשירו צניחה מגובה של קומת בית סטנדרית, שנגמרה באסון כשהמצנח סירב להיפתח.

לכל הילדים שלי יש עכשיו טלפון. וזו עוד נקודת ציון דרמתית בחיינו כמשפחה. עוד סימבול לפרידה מהינקות שלהם ולהזדקנותנו המתרגשת ובאה (ותקראו את “ובאה” במלרע בבקשה).

לכל הילדים שלי יש עכשיו טלפון, וזה אומר שהקטנים, שפעם כשהיו קטנים עוד עשו טלפון מקופסאות קוטג’ וחוט מתוח, שוכבים עכשיו זה לצד זו על הספה, ומשחקים בו זמנית כל אחד בטלפונו באותו משחק ומחליפים חוויות, ואז רואים איזה סרטון ביוטיוב ואז מחברים לרמקול הקריוקי ועושים הופעה, ואז הם משליכים את המכשירים על הספה ויוצאים בחופזה מהבית, כי הם נזכרים שהם חייבים ללכת למרכז המסחרי של השכונה הצמודה להחליף איזו מתנה שקיבלו. הם בכלל לא מבינים שטלפון הוא שח רחוק, ושטלפון הוא מכשיר שמיועד ליצירת תקשורת בין אנשים וכדי לעדכן היכן הם ולאפשר לאמא הדואגת לוודא שהם חיים ושלא חטפו אותם. הם לא לוקחים איתם את הטלפון כי מבחינתם במילא לא יהיה להם שם זמן לעשות בו שימוש.

לכלנו יש עכשיו טלפונים וזה אומר שיש לנו מן הסתם קבוצת וואצוואצ מגובשת ופעילה עם שם בנלי כזה של קבוצות משפחתיות.

אנחנו ההורים לדוגמה, יכולים לשלוח כשאנחנו בעבודה הודעות לכולם ולהיות סמוכים ובטוחים שהבנות, המנכ”לית וסגניתה, יעבירו את המסר לבנים שעוד לא ממש שמו לב שלכולם בבית יש טלפונים.

הטינאייג’רית לדוגמה שולחת בקשות אישיות בקבוצה, כאילו שהפומביות של ההודעה על כך שהיא חוזרת תיכף ממד”א ורוצה שאמא תכין לה חביתה ב10:30 בלילה, יתן יתר תוקף לבקשתה, ויקטין את הסיכוי שברגע שאשמע אותה מגיעה, אניח לטלפון שלי ואעשה את עצמי ישנה.

הכתום לדוגמה שולח סרטונים של משאיות מתהפכות, ושל פיצוצי TNT רבי עוצמה.

הסנדביץ’ לדוגמה צועק: “דאאייי!!” ואפשר לשמוע את הטון שבו הוא כותב.

והנסיכה לדוגמה שולחת לבבות ופרחים וחיוכים וחיות חמודות, אבל הרבה לבבות ופרחים וחיוכים וחיות חמודות, אבל ממש הרבה.

לכל הילדים שלי יש עכשיו טלפון, ודורדור הקים תחנת עגינה מרשימה שלא הייתה מביישת עמדת קמב”ציות בחיל הקשר המתצפתות במוצב צבאי אסטרטגי על גבול ישראל סוריה.

לכל הילדים שלי יש עכשיו טלפון, וזה אומר שהטלפון שלי שוב ברשותי, ושיש לי בו סוף סוף סוללה די מלאה ושאני לא צריכה להתחנן כל הזמן בטון אומלל ש”תנו לי את הטלפון שלי. אולי יש לי הודעה. אולי חיפשו אותי מהעבודה. תנו לי את הטלפון שלי. בבקשה. נו, תנו לי. הטלפון שלי הוא שלי. שלי”

לכל הילדים שלי יש עכשיו טלפון, וזה נותן טיפה של שקט בים החרדות.
אז למה זה עושה לי קצת לבכות?

כתיבת תגובה