למטפלת הראשונה שלי קראו אסתר (במלעיל). אחותי ואני היינו קטנות ולה היה גוף גדול ששמר עלינו….

למטפלת הראשונה שלי קראו אסתר (במלעיל). אחותי ואני היינו קטנות ולה היה גוף גדול ששמר עלינו. היא לקחה אותנו להילולות של רבנים ולאמא שלה בשכונה ד’ לאכול קוסקוס. עד היום אני יכולה לבכות כשאני אוכלת קוסקוס. היא כידררה לנו “סוכר” (שוב במלעיל) צמיגי בצבע של דבש שרקחה לה ולחברותיה בסיר ענק, לפני שהשתמשו בו כדי להוריד שערות.

אחריה הייתה מרגלית שהייתה העוזרת גננת בגן תמר, מול בית הכנסת הכיפתי. היא הייתה עדינה ונאווה והיו לה גבות מסודרות בדקיקות מעוגלת. זה היה כיף שהיא הייתה איתי בבוקר בגן וגם חזרה איתי הביתה והייתה איתנו עד שאמא חזרה מהעבודה. לפעמים נסענו באוטובוס לבית שלה ושל משה בעלה וצפינו שם בטלויזיה הלבנה שהייתה מונחת להם על המזנון ונראתה לי נורא יפה וחגיגית לעומת הטלויזיה שלנו החומה דמוית העץ שהדלת שאמורה הייתה להסתיר את הכפתורים נשברה ונעלמה ממזמן כבר. אמא שלי שמעה שאחר כך מת לה תינוק בעריסה ואחר כך היא עברה לאריאל ואז הם עזבו את הארץ. עד היום אני מחפשת אותה ברחוב, צעירה כמו שהייתה ועם הגבות האלה שלה.

המון שנים אחר כך, כשנולד לנו הבן השני נכנסה לחיינו צביה ממושב שרשרת. קראנו לה “ציביה” והיא טיפלה בו וגם בנו, זוג צעיר שעוד לא עיכל את עניין ההורות ותוך שנה ושמונה כבר היה עם שניים. היא הקפידה לטאטא את הרצפה של הקראוון כל יום למרות שלא נתבקשה מעולם וכשהיה הפעוט פוער פה ועוצר נשימה לפני בכי גדול הייתה צועקת “סְמָלה, תחזור! תחזור!”. כל יום ששי הייתה מביאה איתה סיר של קובה דלעת חמצמץ ומענג. במיוחד בשבילי היא הכינה תמיד כמה רק עם חור כמהה לבשר.

השלישי זימן לנו את שולה שגידלה לנו שני ילדים מגיל אפס ואיתם את הגדולים והפכה לחלק מהמשפחה. העסק כבר גדל אז וחופשת לידה היתה בגדר פנטזיה. היא הייתה נוסעת איתי לימי העבודה האינטנסיביים בתל- אביב, מסתובבת עם העגלה הקטנה בעיר הגדולה וחוזרת כל 3 שעות למשרד להנקה. לג’ינג’י שקוף העור שלמד עברית מ”סבתא” תימניה, יש עד היום ח’ גרונית.

עם בת- שבע לילדים שלי היה לא קל. עם האינטנסיביות שלה ועם זה שהורידה להם נעלים כדי שלא ילכלכו לה את הבית שלי ועם המקלחת היומית לקטנה מיד כשחזרה מהגן כולל חפיפה והוצאת קשרים. אני אבל חזרתי לגיל 3. היא טיפלה בי וקיפלה לי וכיבסה לי ובישלה לי עם מלא אבקת מרק ומלא שמן. היא החזירה לחיי מילים מהילדות כמו “סְחְלֵה” ו”תַח מיז’לו” ו”שֶכֵל” ו”נשמה”. היא סידרה לי גבות עם חוט ואני צעקתי והייתי מאושרת.
את הילדים היא הרעילה במלא ממתקים וגם לימדה אותם לשתות קולה ופאנטה (הייתה מגיעה עם הבקבוק שלה מהבית- בחיים לא שתתה מים). היא גערה בי: “מה את עושה סיפור מארוחת משותפת? העיקר שיאכלו ויהנו!”. מאז הם אוכלים צהרים תוך בהיה בטלויזיה.

השבוע, ביום האישה הבינלאומי חשבתי על המטפלות של חיי. נשים שבאו לעבודה וקיבלו משכורת בסוף החודש. נשים שבלעדיהן לא אמא שלי ולא אני היינו מסתדרות. נשים שהטביעו בי חותם עמוק ומתוק.
הגנטיקה שלי הצמיחה אשכנזיה מתנשאת, שמעולם לא צבעה את הבלונד הטבעי (חוץ מפעם אחת שבת שבע עשתה לי קצת פסים, אבל ממש קצת). הסביבה שלי ובראשיתה המטפלות שלי הפכו אותי לבאר- שבעית מדרובה, והחברים שלי כפרה עליהם יעידו על כך.

כתיבת תגובה