לסבתא שלי שאיבדה ביערות סיביר תינוק שתלתל צהוב שלו נשאר מזכרת יחידה, היו הרבה סיבות להיות דאגנית….

לסבתא שלי שאיבדה ביערות סיביר תינוק שתלתל צהוב שלו נשאר מזכרת יחידה, היו הרבה סיבות להיות דאגנית. מה זה דאגנית… סופר דאגנית. היא דאגה שנחנק חלילה מהלוקשען של היועך. (יענו ממרק!)

כקונטרה אמי הייתה מגה מתירנית. הייתי הילדה היחידה בכיתה שלא הוכתב לה עד איזו שעה לחזור ממסיבות.
היא אפשרה לי לשבת על הרצפה במדרחוב בירושלים ולנסות למכור תכשיטים מכוערים שעשיתי מחוטי אלפקה.

על פי כלל האצבע שנקרא במשפחתינו “דור סורג דור לא סורג”, מיקומי בתור אמור היה להוריש לי בהעברה בין דורית ברורה מאליה את הדאגנות.

זה לא לגמרי קרה. איכשהו אחרי 40+ שנות וארבעה ילדים, הדאגנות שלי טרם עיצבה צורתה.

להיות אמא זה לדאוג כל הזמן. ליתר דיוק זה לכתוב תסריטים כדי לדאוג מהם כל הזמן.

לכתוב תסריט כשהילדה נוסעת לבד בהסעה עם נהג (אלא מה, לבד בלי נהג?). לכתוב תסריט כשהילד יוצא לבד מהמקלחות בבריכה, או כשהוא הולך לחבר שאין בביתו ממ”ד. לכתוב תסריט ערש מיוחד, יעודי לנמנום צהרי שבת, כשהם משחקים בגינה. יש גם תסריט מדע בידיוני כשהם משוטטים מעבר לדלת בארץ הסייבר הלא נודעת, ומי יודע מה הם רואים ואת מי הם פוגשים שם, ויש את התסריט המבהיל באמצע יום עבודה, שמתחיל כשעל צג הטלפון כתוב: “דנית מורה” ומסתיים תוך שניות ספורות כשאני שומעת: “הכל בסדר, רק רציתי לשאול אם תוכלי להכין עוגה” (בקשה שמעוררת בי דאגה חדשה). יש את תסריט הזוועה הנורא על היום בו ילכו לצבא, וכן, עד אז עוד יהיו מלחמות.

להיות בת זוג של בחור קצת מטורלל שנוהג כל יום שישי לרכוב בשטח, ושיוצא כל כמה חודשים “ליצג את המדינה” בכל מיני תחרויות הזויות שקוראים להן בשמות כמו “ראלי”, שבהן מתכנסים עוד דוברי טרלללית ממדינות שונות כדי לרכוב במשך ימים רצופים אלפי קלומטרים, זה דווקא להדחיק את התסריטים והסנריואים האופציונאליים.

ביום ראשון האחרון, כשהשעה כבר הייתה בערך השעה בה אני רגילה לקבל את הוואטסאפ היומי הקבוע מעבר לים: “honey I’m home”, והוא לא הגיע, דאגתי לשניה וכמו תמיד במיומנות הדחקתי את התסריטים לפינה נידחת.
אחרי שעה הגיעה ההודעה: ” honey I’m home , עם תפרים במרפק ושתי אצבעות שבורות.”
יופי, מצחיק מאוד.
לפחות הרווחנו אותו לחג.

כשחושבים על זה, מ Doron Winter למדתי (ואפילו הפנמתי חלקית), שאין מה לחשוב מה יהיה קדימה ולהתכונן למקרים רעים שעלולים לקרות. כשזה יגיע, הוא תמיד אומר לי, תתמודדי. למה לבזבז כוחות, לקרוא לעזרה באמצע הלילה, לסוע לבתי חולים, לספר לילדים, לרתום את כל החברות, לחפש רופאים ומנתחים מומחים בארץ ובחו”ל, לארוז תיקים, למצוא מטפלת, לעבור דירה, לארגן מלא מסמכים לביטוח, לריב שנים, שנים עם ביטוח לאומי כשכלום לא קרה??

שנה טובה ונטולת דאגות לכולם וגם לי.

(צילום: Nati Levi שהיא גם צלמת מעולה וגם מלכה)

כתיבת תגובה