לפני כמה חודשים הנסיכה (ואל תטיפו לי שכל הפסיכולוגים אומרים לא לקרוא לילדים נסיך או נסיכה. היא באמת נסיכה) הצביעה על רכב במרכז המסחרי ואמרה לי שזה הרכב של יעל….

לפני כמה חודשים הנסיכה (ואל תטיפו לי שכל הפסיכולוגים אומרים לא לקרוא לילדים נסיך או נסיכה. היא באמת נסיכה) הצביעה על רכב במרכז המסחרי ואמרה לי שזה הרכב של יעל. שאלתי אותה איך היא יודעת והיא אמרה: “כי אני יודעת את המספר שלו” ובלי שביקשתי דקלמה אותו. התרשמתי והתקשרתי ליעל כאילו על מנת לשאול אם היא בסביבה, ובעצם כדי להשוויץ בבתי הכשרונית.

אחרי כמה ימים כשהזכרתי לה את האירוע, היא אמרה לי שהיא יודעת גם את מספר הרכב של אמא של יעל שבאה מידי פעם לבקר את הנכדים. הפעם התרשמתי כבר קצת יותר, אבל הזכרתי לעצמי שיש לאמהות מן נטייה להתלהב התלהבות יתר מהילדים שלהם והרגעתי.

השבוע כששמעתי באוטו ספר באפליקצית הספרים הקוליים ונזכרתי איך שלפה לי השבוע את הקוד לאפליקציה המורכב ספרות ואותיות לועזיות ששלחתי לה בוואצפ כמה ימים לפני, פתאום זה היכה בי והתקשרתי מיד לדורדור.

שאלתי אותו ברצף ובמהירות כדי לא לשכוח מה רציתי: “אתה זוכר? כשהייתה בת 5, מקס 6, ונכנסה יום אחד הביתה ודקלמה את מספר הטלפון שלי שראתה על המודעה שבישרה על מכירת הבית שלנו? שמת לב שאחרי שהיא שומעת שיר פעם אחת היא שרה אותו בע”פ מיד? לחן ומילים (גם באנגלית)? שמת לב? ושבשיעור פסנתר מיד לאחר שהיא קוראת תווים של שיר חדש, הדף הופך מבחינתה מיותר?”
דורדור שבדר”כ לא מקשיב לי (למרות שאני יודעת שבעצם הוא ועוד איך מקשיב לי) הקשיב, דמם לרגע ואז אמר לי “ביי”.

תוך כרבע שעה התחיל הוואצאפ שלי להתמלא במחקרים והרצאות ומבחני זכרון.
כשהגעתי הביתה כעבור כשעה, נקלעתי לתצוגת תכלית במרכזה ניצבת ילדה (שהיא נסיכה) בת 8 וחצי שמדקלמת בשיטתיות ובמקצב קבוע עשרות סדרות של מספרים וסביבה אחים שכנים וחברים המסתכלים על שורות של מספרים, מריעים, מרימים גבות, אומרים אחד לשני “מדהים!” ו”וואוו!” ו”איזה קטע” ו”אני לא מאמין!”, עד שפתאום נמאס לה מכולנו והיא הלכה. ואנחנו נשארנו שם עם כל הקריאות ומילות הפליאה.

אח”כ התקשרנו מדושני עונג לסבתא וגם לדוד בהולנד כדי להדגים את התגלית, אבל היא לא רצתה יותר. אמרה שנמאס לה

אח”כ פנטזנו איך נעשה מזה מלא כסף. מצאנו כל מיני תחרויות זכרון מטורפות ברשת, חשבנו לעשות איתה מופע ברחבי הארץ, אולי גם בעולם, חשבנו לתרום את מוחה למדע עוד בחייה. היא ישבה בפינת היצירה שלה, ציירה ואמרה: “לא שמעתם שנמאס לי מזה?”

~~

יום למחרת קיבלתי הודעה שחבר יקר שלנו איבד את הזכרון. ברגע אחד נמחק לו מהמוח כל מה שקדם לאותו רגע.

עכשיו אין לו יותר זמר או להקה שהוא הכי אוהב לשמוע
אין יותר מאכלים שטעמם מזכיר לו את בית סבתא
ריחות כבר לא מקושרים אצלו עם חוויות מהעבר
אין לו חברים (למרות שמבחינתם הוא עדיין חבר שלהם)
הוא כבר לא אוהד את קבוצת הכדורגל שהוא אוהד, אז הוא לא הולך יותר למשחקים

הוא איבד את ההורים שלו ואת הילדות שלו, וכל פגישה עם האנשים שהם חלק מהחיים שלו כבר עשרות שנים, היא בליינדייט עבורו.

בימים האחרונים אני מהרהרת בסקרנות עצובה, מה הוא חושב ומה הוא מרגיש עכשיו כשהוא מסתכל על הילדים שלו ועל אשתו

בימים האחרונים אני תוהה האם אהבה היא דבר שמוטמע בלב או שהיא מבוססת על זכרונות וזה משהו שהוא צריך לצבור מחדש?

בימים האחרונים אני חושבת שחבל שאי אפשר לתרום זכרון

כתיבת תגובה