לפני כמה ימים רציתי להכין לי משהו לשתות בעבודה. התלבטתי עם קפה או תה ירוק או תה פירות, הנחתי לרגע על המעקה לידי את הטלפון….

לפני כמה ימים רציתי להכין לי משהו לשתות בעבודה. התלבטתי עם קפה או תה ירוק או תה פירות, הנחתי לרגע על המעקה לידי את הטלפון שלי ומעליו כמה ניירות. מילאתי את הכוס מים רותחים, הוספתי שבר סוכרזית קטנטן, הרמתי את הכוס ביד ימין, אספתי את הדפים אל זרוע שמאל, ועד שעברה מאית השניה של ההיזכרות שהטלפון גם שם מתחת, הוא כבר צלל במהירות ונפל בצורה מושלמת אופקית על הפרצוף. שום פינה לא קופחה.

המסך שבק. מישהו בדיוק התקשר אלי. הטלפון צילצל, אבל לא ראו כלום. ליטפתי לשווא את המסך עם האצבע במקום בו היא הייתה אמורה להחליק כדי לקבל את השיחה, אבל היא לא נענתה. ליטפתי שוב ושוב. כלום. ליטפתי ליטוף אחרון וארוך לפרידה.

כל המשימות והמיילים הדחופים שחיכו לי נשכחו בשניה. עזבתי הכל והתחלתי לערוך בירורים ולרשום הפרטים. אמרו לי: 500 ש”ח תיקון מסך. אמרו: לא חבל? אמרו: תקני כבר חדש. אמרתי: לא חבל? אמרתי: סה”כ אני מרוצה מהמכשיר. אמרתי: לא מגיע לי להתחדש אחרי חמש שנים? אמרתי: המצלמה באמת הייתה לא משהו (התחלתי לדבר בזמן עבר) אמרתי: יללא, פרגני לעצמך. מגיע לך! אמרתי: יללא! מגיע לי!

אבל איך אסע עכשיו לחנות באבן גבירול 22 אם אין לי ווייז? איך אחנה בלי פנגו?

החלטתי לעשות כושר וללכת ברגל, כי בשביל זה לא צריך טלפון. המשימות והמיילים קראו לי מהמשרד. אמרתי להם בתקיפות קצרה “שששש!!”

ליד עזריאלי בתחילת העליה לקפלן, נזכרתי במשהו שהייתי חייבת לספר לחברה שלי. באתי להוציא את הטלפון אבל נזכרתי שאין.

ראיתי מנוף מהמם (אני מתה על מנופים) וכבר דמיינתי את הקומפוזיציה ורציתי לצלם אותו ולהעלות לאינסטוש, באתי להוציא את הטלפון אבל נזכרתי שאין.

הבנתי שהנה, יש לי רעיון מעולה לפוסט, אז באתי להוציא את הטלפון כדי לכתוב כמה נקודות בפתקים, אבל נזכרתי שאין.

כל האנשים שהלכו לאורך הרחוב דיברו בטלפון. הם עשו את זה בכוונה בקול רם והסתכלו לי במבט חודר לתוך העיניים. הם לא הורידו לשניה את המבט עד שחלפנו אחד על פני השני. כשעמדתי ברמזור של הולכי הרגל, כמה חברה צעירים עשו לי דווקא ועמדו ממש צמוד לאוזן שלי ודיברו בטלפון החכם שלהם בקולי קולות וצחקו המון. אנשים קטנים ורעים.

פעמוני הכנסיות דינדנו בדיוק בצליל של השעון המעורר בטלפון שלי. התעוררתי. הבנתי שאין כאן בכלל כנסיות ושכנראה התחלתי להזות.

אחרי רבע שעה נוספת של הליכה ואחרי רבע שעה בחנות של שיחזורים וגיבויים והתקנות ובחירת כיסוי קדמי וגם אחורי- כפול, יצאתי שוב לאור והתחלתי ללכת את הדרך חזרה עם פרופורציות חדשות על החיים.

דבר ראשון התקשרתי לבת שלי וחנוקה מדמעות הצלחתי לומר לה שהוואטסאפים שלה כל כך חסרו לי בשעה האחרונה. דילגתי ברחובות, שמתי ווייז למרות שידעתי בדיוק איך להגיע למשרד, חיבקתי בחורה יפה שהלכה מולי, ניכנסתי לחנות הראשונה שראיתי במתחם שרונה וקניתי לי זיכוי בסך 250 ש”ח. שמתי ביוטיוב את “שיר אשיר בגשם” על הכי חזק וליוויתי את השריקה בשריקה. כל פעמוני הכנסיות שוב דינדנו, בצליל שונה מעט הפעם, של מכשיר LG. צילמתי מלא דיוקנאות של אנשים יפים שמדברים בנייד ברחוב והצפתי את אינסטגרם. החיים נראו כל כך יפים, בצבעים חדים וברזולוציה גבוהה.

בלילה ישנתי עם הטלפון החדש על הארונית ליד הראש שלי, קרוב, בטעינה. כל הלילה חלמתי שאני קדושה נוצרית עם הילה קורנת סביב הראש וראיתי אורות.

כתיבת תגובה