לפני שלוש או ארבע שנים למדה אצלי אחת מעוצבת מאוד….

לפני שלוש או ארבע שנים למדה אצלי אחת מעוצבת מאוד. לא מעוצבת כמו שאתם בטח חושבים, לא היה לה איזה שיק. היא לא התלבשה בסטייל יחודי עם נעליים של מעצבת ידועה. היא בעצמה, פשוט כמו שהיא, הייתה פלא עיצובו של הטבע.

היא הייתה בולטת ושונה ומיוחדת. היא הייתה קצת קולנית ואי אפשר היה שלא לשים אליה לב. כולם צחקו ממנה, מהאנרגיות ומהלהט שלה ומהדיבור האינסופי (ואולי גם קצת עליה). גם אותי היא הצחיקה מאוד, אבל בין ערבוביית המלל האינסופיות שלה, האהבה שפיזרה והקלילות ששידרה ראיתי לה את השכל וגם את העיניים העצובות.

עשיתי כמיטב יכולתי לטפח ולשמור אותה איתנו, הצעתי לקחת אותה הביתה כדי שבדרך אוכל לעשות איתה תחרות מי מדברת יותר הרבה ומי מדברת יותר מהר, וכדי שברגעים שידי היתה על העליונה אוכל לומר לה כל מיני דברים שהאמנתי שיחזקו אותה, כי הרגשתי שלא קל לה.

לא הצלחתי. בהדרגה היא התפיידה כמו קצוות של רישום פחם, ובאיזשהו שלב היא הפסיקה לבא לשיעורים ונעלמה.

אחרי כמה חודשים נפגשנו בפייסוש וזה איפשר לי להציץ מידי פעם ולראות מה שלומה. התמלאתי שמחה כשראיתי שטוב לה וסימנתי לב, וכשהיה קשה קפצתי לה בהודעה כדי להזכיר בעדינות שאני כאן.

היא ניסתה לבא אלי כמה פעמים ובכל פעם היא התקרבה מאוד (הגיעה ממש כמה מטרים ממני, כך סיפרה לי בדיעבד), אבל שניה לפני שהגיעה הסתובבה, קנתה לעצמה גביע של גלידה, לקחה רכבת וחזרה הביתה.

לפני שבוע היא שוב צצה לי במסנג’ר וביקשה שאבוא לפגוש אותה ואת החברים שלה. היא ידעה שאני לא אסתובב ואחזור הביתה כי אני תמיד לא נעים לי, ושגלידה זה מלא קלוריות. אמרתי לכם שיש לה שכל.

אז אתמול באתי והתחבקנו המון והיא אמרה לי “הייתי יותר שמנמנה, את זוכרת?” ואמרתי לה “אני דווקא חשבתי שקצת התמלאת” ותהיתי אם זה בסדר איך שאמרתי לה את זה ככה ישיר.

החברים שלה הם אנשים מאוד מיוחדים שהטבע עיצב אותם במידה רבה של רגישות, יותר מידי רגישות.

ישבתי איתם בסלון ודיברנו על החיים. דיברנו על האנקדוטות הקטנות לכאורה שמשפיעות על ההתפתחות והצמיחה שלנו, דיברנו על רגעים קטנים שהם שיעורים גדולים ודיברנו על שאיפות.

חברה אחת צעירה מכולם, בת 19, ישבה והביטה בי וחייכה כל השיחה.

חברה אחרת הייתה בתנועה בלתי פוסקת. קמה וישבה, והלכה ובאה, ויצאה מהדירה וחזרה וישבה וקמה ודיברה ללא הפסקה. כששאלתי אותה על החלומות שלה היא טענה שאין לה, וכששאלתי אותה: “מה את רוצה?” היא טענה שכלום. אמרתי לה שאני לא מאמינה שהיא לא רוצה כלום, והיא התעקשה: “אני לא רוצה כלום. אני לא רוצה כלום”.קצת ריחמתי עליה. קצת קינאתי בה.

היה חבר שלא השתתף בשיחה בכלל אבל בחר להיות בה. המבט שלו הופנה אל הרצפה לאורך כל הפגישה, הפה שלו היה סגור וכפות ידיו היו קפוצות. האזניים שלו אבל היו כרויות. נשבעת שראיתי אותן נעות ניעות קטנות מפעם לפעם.

ככה ישבנו לנו לפנות ערב מתוק ומנותק משגרת החיים וסיפרתי להם על עצמי והם סיפרו לי על עצמם ודיברתי הרבה כמו שאני אוהבת על כל מיני דברים וקיוויתי שחלקם אולי יעשו למישהו טוב, וידעתי שאולי בכלל לא.

והעיניים שלה היו שמחות.

כתיבת תגובה