לפני שלוש שנים כשדורדור הגיש בקשה לאזרחות הולנדית הייתי מוטרדת מאוד. הבנתי בדיוק לאן זה הולך….

לפני שלוש שנים כשדורדור הגיש בקשה לאזרחות הולנדית הייתי מוטרדת מאוד. הבנתי בדיוק לאן זה הולך. בהתחלה הוא ישבע אמונים למלכת הג׳ינג׳ים, אח”כ יאזרח לי את הילדים, ואז יארגן להם דרכונים, ואז אחד אחרי השני הם יסעו לטייל, ואז יעבדו שם קצת כדי לחסוך להמשך, ואז יקבלו מלגה שמנה לסטודנטים מקומיים, ואז יתאהבו באיזה הולנדי או הולנדית ויתחתנו בסטייל ואז יוולדו להם ילדים ג׳ינג׳ים והם יבואו לביקור אחת לשנה, שעם הזמן יהפוך לאחת לשנתיים, ואני הפולניה נטולת האזרחות האלטרנטיבית אשאר לי בחושך זקנה וערירית עם החיתולים והמטפלת ההודית (אם כבר מטפלת אז שיהיה לפחות אוכל הודי), ודורדור ינסה לנחם ויגיד לי: “העיקר שהילדים והנכדים מאושרים”

בשבוע שעבר, אחרי שלוש שנים בהן התרוצץ דורדור (שכבר מזמן התקבל למועדון שלהם) באיסוף ובחתימה על מסמכים שונים, נתבקשתי לרגל סיום התהליך להגיע לשגרירות #הולנדכדי לאשר לארבעת ילדי להתפקד לשורות נתיני המלוכה ההולנדית. טוב באמת שנזכרו שיש כאן גם אמא חשבתי לעצמי והתייצבתי.

בדרך באוטו שמעתי שהחייל שירה במחבל הפצוע הורשע בהריגה.

לא מצאתי חניה, אז נכנסתי לחניה של הביוקר בתוך מתחם השגרירות והתחלתי להרגיש אמסטרדם.

“המון זועם פרץ את הגדרות ונכנס לבית המשפט” דיווחו בחדשות. “אספסוף” אמר אחד הפרשנים, ואני חשבתי לעצמי שזה לא הולך לכיוון טוב.

נכנסתי לשגרירות. ההולנדי כבר חיכה והתבדח עם החברות ההולנדיות שלו בקבלה. הפקידה הברונטית בירכה אותי לשלום באיפוק ובמבטא הזה שאני מכירה היטב מסבתא שלו. נראיתי הרבה יותר הולנדית ממנה, אבל ידעתי שזה לא משנה כי אני זרה.

אסטריד (“היא קוראת לעצמה אסתר” לחש לי דורדור) בלונדינית וגבוהה, הגיעה והובילה אותנו לחדר עם שולחן גדול שבמרכזו סידור טוליפים ענק ולמרגלותיו סטנד קטן עם דגלי ישראל והולנד שהיה רושם שמנסים להתרחק אחד מהשני.

היא שלפה מתיקיית הקרטון חבילת ניירות עבור כל ילד, והסבירה לי בנימוס על מה אני חותמת כאן וכאן וכאן וכאן. לסיום היא חתמה בחותמת עץ גדולה עם סמל עגול מרשים שהקישה ראשית במגשית ספוגה בדיו כחול.

לא הקשבתי למילה שאמרה, רק התבוננתי מחלון הקומה הגבוהה על תל-אביב שבמרכזה הקריה. יכולתי להישבע שאני רואה מרחוק את החייל ואת משפחתו יוצאים לעבר הקהל והעיתונאים, וההמון צועק לו “אתה הילד של כולנו!”

לאחר כל החתימות היא ציינה את הסכום שיש לשלם על הזכות שנפלה בחלקנו. דורדור הוציא את הסכום המדויק על האגורה כמו הולנדי טוב, אסתריקה הייתה מרוצה, ושניהם חייכו אחד לשני חיוכי ” אנחנו שנינו מאותו הכפר”.

כשהלכתי לעבר החניה קראתי בטלפון תגובות: משפט שדה, חנינה, לא חנינה, “הפוליטיקאים ניצלו את החייל ניצול ציני”, “הסמולנים צמאי הדם המזרחי, קיבלו את מנת הדם שלהם”, וחבר כנסת אחד אמר: “יש שופטים בבית הדין אבל יש חברי כנסת בירושלים”

במחשבה שנייה חשבתי לעצמי שבעצם אולי זה טוב שבקרוב לילדים שלי תהיה הזדמנות הולנדית. רק קיוויתי שהחוק שם מאפשר לאזרחיו כמחווה הומניטרית להביא לארצם אמהות זקנות בחיתול, וגם את המטפלות ההודיות שלהן.

כתיבת תגובה