מחאת המניקות מביאה עימה דיונים רבים על ערכם של איברי הגוף הבולטים, הרכים והטעונים….

מחאת המניקות מביאה עימה דיונים רבים על ערכם של איברי הגוף הבולטים, הרכים והטעונים שנקראים שדיים, דדיים, ציצים, אשכוליות או לא להיות, קלמנטינות, זיתים..

לי המחאה פשוט גרמה להתעסק קצת במחשבות על הציצי שלי ושל הסובבות אותי. הימים האחרונים הזכירו לי שלהבדיל מפרקי כפות הידיים שלי או הברכיים, לא מעט מטען, זכרונות ואנקדוטות שזורים סביב הציצים שלי, של אמי, של חברותי ושל בנותי.

נראה לכם? הייתם מתים!! את הסיפורים הטובים ביותר לא תשמעו כאן.
כמה אחרים כן..

אם להתחיל בהנקה, אז בדיוק ביום בו מלאו לי 30 התחלתי להניק, ובמשך העשור הרביעי של חיי, הנקתי בהנאה רבה (חוץ מאשר כשהיו גודש ודלקות וסדקים מדממים, וחוץ מבלילות בהם עלוקות קטנות ראו בי כבשלהן ולא נתנו לישון) שנה וחודשיים+ שנה+ עשרה חודשים+ שנה וארבע= ארבע שנים וארבעה חודשים!! שיואו!!! אף פעם לא חישבתי, תנו להתעלף רגע.

התאוששתי.

ואם לחזור לחודשי ילדותי האחרונים בדרך לגיל ההתבגרות המאכזב, להבדיל מרוב בנות הכיתה שהיו עדיין שטוחות כמו קרש גיהוץ חמים, הייתי השניה המפותחת ביותר בכיתה. הפרונט שלי בכיתה ו’ כבר היה מרשים ביותר. הניצנים שהפכו עם הזמן לפירמידות שעוד לא בחרו בדיוק כיוון ואג’נדה, גרמו לי למבוכה רבה ולשפת גוף והליכה שדמו למשהו בין חיקוי של צב לmove של ג’אגר.

לסבתא שלי היתה בבית חנות חזיות. נשים ירושלמיות רבות הגיעו ל”סלון אלסטיק” שעל שדרות הרצל, לשתות תה, להתכבד בעוגת גבינה אפויה ולבחור חזייה או להתאים פרוטזה. אחותי ואני אהבנו לשחק בסרטי האלכסון, בכפתורים ובתחרות ולהוציא מתחת למיטה את המזוודה הגדולה, ולשחק ימים שלמים ב”בדים” (במלעיל) שבתוכה. בסוף באופן טבעי ובלתי נמנע גם יצאנו משם עם החזיה הראשונה. למרות שסבתא שלי לא איתי כבר 12 שנים, אני עדיין לא יודעת לקרוא את הקאפים והמספרים. היא ידעה מה טוב בשבילי ופשוט הזמינה לי.

בכיתה ז’ לבני השכבה שלנו היה תחביב משונה. בהפסקות הם היו עסוקים בלהעביר אצבע על גבות הבנות כדי לבדוק מי לובשת כבר את זה. (וכמובן לברוח בריצה). יופי! באמת מצחיק! אינפנטילים.

בתיכון כשהתחילו חברויות אמיתיות, וחתירה למגע, נהגנו בגדוד שקד לראיין כל בחור/ה שנהיה לו/ה קשר רציני בראיון שיטתי ורפטטיבי שזה היה ניסוחו המדויק: “התחבקתם?” (תשובה) “התנשקתם?” (תשובה) “הוא נגע לך בציצי?/ נגעת לה בציצי?” (תשובה), על רחוק יותר בכלל לא חשבנו.

העסק הראשון שניהלתי היה “בייביסיטר לחיות בית”. הייתי סטודנטית לעיצוב, צעירה ותמימה (וללא קמטים), וכשלא עבדתי בסדנאות של בצלאל, טיילתי עם כלבים מקסימים ששינו את חיי. יום אחד כשהגעתי לבית אחת הלקוחות כדי לאסוף את חברתה הטובה ביותר לטיול, היא פתחה את הדלת ללא חולצה. גם ללא שד. אחד. כשחזרתי מהטיול אני חושבת שהיא התנצלה. אולי המצאתי את החלק הזה כדי להתמודד עם החוויה הקשה.

אחרי ארבע לידות כשהחלטתי שעכשיו הגיע תורי, וכוסית עומד להפוך לשמי השני, ירדתי 17 קילו. מישהו, יותר נכון מישהם היו חייבים לשלם את המחיר. היום הם תלויים בלילי, מוכרת החזיות הרוסיה שהיא לא סתם מוכרת חזיות, כי אם אומנית רסטורציה מהמובילות ברחוב יעקב שבעיר הפרדסנות על שלל פירות ההדר שבה. (פרטי התקשרות אתן מוזמנות לקבל אצלי בפרטי)

והיום לנגד עיני, ילדותי השניה מתפתחת שוב. גם היא מהמובילות בכיתה ו’, אך לשמחתי היא חופשיה יותר ובטוחה יותר בגופה. היא לא נבוכה ללכת עם חולצות צמודות, היא לא מכופפת את הגב. אני לא יודעת אם זה בזכות ההתבגרות המואצת של הדור שלה, בזכות הפתיחות שאני מנסה ליצור בנושא, או פשוט בזכות הגוזיות ששינו את פני ההיסטוריה.

לסיכום: כשהתינוק שלך רעב, האכילי אותו. זה הכל, פשוט מאוד. זה התפקיד שלך. אם מישהו מעיר, נבוך, נגעל, זו הבעיה שלו. על הציצי שלך!

כתיבת תגובה