נולדתי לבנה. הילדות שלי הייתה אביסאלע אפורה….

נולדתי לבנה. הילדות שלי הייתה אביסאלע אפורה. אולי זו הסיבה שאימצתי את צהוב שיאיר לי את הדרך. הוא מבחינתו שמח במיוחד, לא כל יום זונחת ילדה את ה-ורוד ובוחרת בו.

כל הבגדים בארון שלי היו צהובים. לא הרשתי לאמא שלי להכניס לשם צבע אחר. מקסימום פרח אדום או כמה פסים צבעוניים בחצאית המקסי המסתובבת.

כל החיים שלי היו צהובים: המיטה, הקיר שליד המיטה, התיק, הקלמר, המחדד. 
רק הטושים היו בכל הצבעים. חבילה ענקית של 36.

כשגדלתי גם ההינומה והציפורניים מתחת לחופה היו צהובות.

אם להודות על האמת רק צהוב אחד, יסלח לי אלוהים, מעולם לא חיבבתי- קרטיב לימון. עד היום אם מגיע לידי אחד כזה בטעות, אני עושה ממנו ניסויים ושיקויים שנשפכים בסוף על איזה עציץ תוך ציפיה לתוצאה פנטסטית.

כל השנים שמעתי “קנאה”, אמרו לי גרוזיני ורומני ועוד כל מיני עדות, אמרו לי מחוויר, אמרו לא הולך טוב עם בלונדינית, אמרו לי סתם “מכוער”.

אבל אותי זה לא עניין, כי כמו שאין סנדביץ’ בלי עגבניה וכמו שאין עיר בלי רחוב הרצל ראשי, ככה ידעתי שאין ציור בלי כתמי אור.

ואז אחרי שנים של נידוי, יש שיאמרו סבלנות, יום אחד החליטו באיזו ישיבת חזאי טרנדים סודית באירופה, שצהוב הוא הנסיך החדש.

חייכתי אליו והוא חייך אלי. ידענו שהיה משתלם לחכות.

פירגנתי לו ללכת עם אחרות, ידעתי שיחזור.

פתאום כולן צבעו קיר אחד בבית בצהוב, ולכל אישה שמכבדת את עצמה יש סנדל או כפכף זורח. בכל מגזין עיצוב יש המון נגיעות של צהובים: אפרוח, ענבר, חלמון, לימון, חמניה, בננה, שמש, זהב, אוקר וחרדל (שזה בתכלס אותו דבר).

הסיפור הזה לא נגמר כאן, ולא הולך להיות לו הפי אנד, שיהיה ברור..

אני יודעת.. עוד זמן קצר, לא עוד הרבה, מישהו שם בישיבות חזאי הטרנדים הסודיות באירופה יחליט שזהו, החל מהקיץ הבא כחול אוקיינוס או ירוק תולעת או אפור עפר הוא השחור החדש. כולן תחלפנה את צבע הקיר ותגדנה לחברה הטובה שאיך נמאס להן מהכוננית הצהובה הזאת, כל כך דומיננטית, יצאה לי כבר מכל החורים. את הסנדלים יניחו בחוץ ליד פח הזבל. אולי מישהי לא מעודכנת תחפוץ בהם.

ככה בסוף אני וצהוב שלי נשאר לנו שוב לבד. זה בטח יהיה קצת מתסכל בהתחלה לא להיות עוד חלק מהקונסנזיוס, ולהתרחק מאור הזרקורים של הפקות האופנה והסטיילינג, אבל אני בטוחה שתהיה גם הקלה מסויימת, כי אחרי התקופה העמוסה הזאת בטח נרגיש סוג של הצפה, ויתאים לנו דווקא קצת שקט.

יגידו לנו “קנאה” “גרוזיני” “מחוויר”, אבל לא יהיה לנו אכפת כי לזה אנחנו רגילים וזה מה שאנחנו מכירים, ויהיה לנו טוב לי ולצהוב.

כתיבת תגובה