סיכום היום השני של ראלי יוון בישראל….

ב10 השנים הראשונות שלנו כהורים לאחד, הופה שניים, אופס שלושה, (פיהוק) ארבעה, כדי שלא נתמוטט, הקפדנו על סבבי שינה. כל ששי וכל שבת כריטואל על פיו נותבו בילויי השבת , דפקנו כ”א שנ”צ מכובד, אחד ישן, השניה שומרת ואח”כ מתחלפים. אז מה? שני ששיים ושתי שבתות בלי דורון לא אשן? בחלומות!
אני מדברת הרבה עם הילדים על הדדיות. כדי לזכות בה ובשנת הצהריים שלי בכבוד, השקעתי. רצו ארטיקים? מביה”ס נסענו לגלידות פלדמן, קנינו מלא ארטיקים שיהיו גם אקסטרא במקפיא. רצו פלאפל? נסענו לרונית לאכול פלאפל? בעצם לא רוצים לאכול שם? רוצים בבית? נאכל בבית. רצו בבית לשחק בוויי? לשרוץ מול המחשב? לסוע עם האופניים על הכביש? כל מה שבא לכם, היום יום בסבבה! אבל אתם זוכרים חמודים, שיחס גורר יחס, וכשאמא תבקש מכם משהו היום, נגיד לדוגמה להיות בשקט ולשמור אחד על השני כשהיא תישן בצהרים, גם אתם תיתנו לאמא מה שהיא רוצה.


מכיון שידעתי שיש לי עוד הקפצה של הסנדביץ’ (הוא תמיד יהיה הסנדביץ’. לא משנה כמה אחים עוד יהיו לו, ולא, אם מישהו חייך, לא יהיו לו.) ליום הולדת ברחובות (ויומולדת שמופיע במערכה הראשונה עוד יירה באחרונה…), התחלתי בהכנות לקראת השלאף שטונדה. עברתי ילד ילד לשיחה אישית בה בדקתי שהוא מפנים את זה שאמא הולכת לישון, ושהוא יהיה בשקט. שאם הקטנה צריכה עזרה על המחשב היא זוכרת לצעוק: “הרן!” או “תהל!” ולא “אמא!”. שהבכורה יוצאת מדי פעם לראות שהג’ינג’י לא נעלם בתוך בולען שחפר באתר הבניה שלו. שהסנדביץ’ זוכר לדחות את הריבים שלו עם אחותו לאחרי שאתעורר ורק אז לצרוח: “הלוואי שתמותי!”, שהבכורה זוכרת להעיר אותי ב15:00. לא דקה לפני (!). לצורך וידוא קליטה, אני שואלת כל אחד ואחת לפני שאני נפרדת לשלום את השאלה הקבועה: “באילו שני מקרים בלבד אתם מעירים אותי?” “שריפה וכריתת איברים” עונה כל אחד בפינתו באדישות תוך גלגול עיניים שאומר לי ללא מילים אך בצורה הברורה ביותר: “נודניקית!”. אני מבחינתי מרוצה. שטיפת מוח של שנים מראה סימני הצלחה.

נכנסת למיטה, מניחה ראש על הכרית, מניחה כרית על הראש. אטומה. נרדמת בשניה. הג’ינג’י נכנס לחדר ובקול רועד (משהו בין אומללות לחרדה) אומר: “אמא….. עידו השכן מציק לי!” “אז תעזוב אותו לביא ותכנס הביתה! ,נו באמת, בשביל זה אתה מעיר אותי!?” “לא, אני פשוט נמס מת, אפשר ארטיק?”. המזל שלו ושל כולם היה שכבר הייתי עסוקה בתרגילי נשימה ושכנועי “אל תתרגזי” עצמיים מאז שהתעוררתי 10 דקות קודם לכן כשדפק בחוזקה שוב ושוב על הויטרינה וצעק שיפתחו לו, ו”למה פלאי את לא מתייחסת אלי ורק מסתכלת על הטלוויזיה??” וכשאחיו צעד ברגליים רוגזות ליד החדר שלי בדרך לפתוח לו את הדלת, וצעק עליו שבגללו הוא צריך לעזוב את משחק המחשב שלו באמצע ואולי אפילו להיפסל.

מסקנת היום השני: זה שאת לבד עם ארבעה ילדים עשרה ימים, וזה שלא נותנים לך לישון בצהרים, לא אומר שמותר לך לשכוח ילד שהבטחת להחזיר הביתה באתר יום ההולדת.
בהזמדנות זו אני רוצה להתנצל שוב בפני Efrat Rani חברתי האצילה, שלמרות שאבי ילדיה נסע להרבה יותר זמן, מצליחה לחרופ בלי טקסים ובלי שטויות.

כתיבת תגובה