עלי לא יצליחו לעשות מניפולציות רגשיות עם כל הימי ציונות האלה….

אותי לא יצליחו לקנות עם כל הפאתוס הזה ולהפוך אותי לחלק מהקולקטיב המתלהב, מהעדר הצוהל. לא!

ולא יעזרו הטקסים וההופעות והת”ס תס”חים שבצעדים קצובים יוצרים כתובות וצורות מרשימות. אותי לא קונים עם זמרת וירטואוזית בשמלה מעלפת. אפילו בזר זיקוקים צבעוני ובוהק בחשכת הליל לא יצליחו לשחד אותי. לא ולא.

כל החוויה הלאומית הזאת, הצפירות, הדגלים על הרכבים ועל מרפסות הבתים, ה”על האש”, הביחד….
שום ביחד ושוב בטיח. אני לבדי עם עצמי ועם השאלות הקשות ועם הפחד לשלוח את הילדים שלי לצבא של המדינה הזאת שבמקום למצוא פתרון מדיני קשה בוחרת להלחם ולריב ולהרוג בני אדם שזה הרבה יותר קשה.

לא לא, לא אותי. עלי לא יעבדו, אני לא טיפשה ואני יודעת שמדובר ביח”צ, לי לא ישטפו את המח. לא לי…

ככה כל שנה אני נחושה ובטוחה ועומדת כנציב מלח איתן מול המתקפה הפטריוטית ששקוף מה מטרתה! שקוף!!.. עד שעובר המטוס הראשון מעל הבית שלי.

יש להם נוהל שם בחיל האוויר, לעבור עם המבנה הראשון בדיוק מעל הבית שלי (וזה בדוק, גרתי כבר בכמה בתים). הם יודעים שרעש המנועים מנטרל לי את ההיגיון והופך לי את המח לשערות סבתא דביקות. למרות שאני מתכננת בכל שנה שהשנה זה לא יצליח להם, הדחף חזק ממני וכח העילוי ממריא אותי אל גג הבית בתנועות אווירודינמיות שלא היו מביישות לוליינית בקרקס מוסקבה, לא לפני שאני רצה ברחבי הבית, מאתרת מהר את המשקפת, המצלמה עם העדשה לטווח רחוק, חולצה לבנה (עדיף מהתלויות עם צווארון), קרם הגנה, כובע, איזה תפוח וסולם. כשהמבנה השני חולף מעלי אני כבר גבוה מעל המגדלים, מתרגשת, מצלמת, מדפדפת באתר חיל האוויר כדי לעקוב בלו”ז המטס אחרי כל מטוס ומטוס ולהיזכר איך קוראים ל”בז” או ל”צופית” וגם ל”רעם” באותיות לועזיות ומספרים.

אני מציצה עם העדשה לטווח רחוק על השכנים שסביבי וכולם נראים לי יפים ומאוחדים תחת ריקוד כלי הטיס, אלה שיושבים כמוני על הגגות, אלה שממנגלים בחצר ליד ואפילו אלה ששמו קריוקי ומשחקים מטקות בחצר לפי קצב המזרחית. כולנו מזרח וכולנו יחד באותה סירה ולא ניתן לסירה הזאת לטבוע, כי אנחנו עם סגולה וכי יש לנו כאלה מטוסים יפים וחזקים, לתפארת מדינת ישראל!

כל מטוס שעובר מעלי מחייה את הקצינה שהייתי ומקבל הצדעה בהקשב. כשאני מוצאת בכיס דגלון ניילון קטן על מקל פלסטיק לבן, אני מרגישה ברת מזל. אני מניפה אותו ומנופפת ומזמזמת חליפות איזה שיר של חוה או של אריק לביא. כשאחרון המטוסים, ה”אדיר” עובר מעלי אני לא מתאפקת ושרה את התקווה.

שנה הבאה אני אהיה חזקה ולא אתן למניפולציה הזאת להשפיע עלי שוב. אבדוק מראש בלו”ז שמפרסם חיל האוויר את שעות המטס, ורבע שעה לפני שיתחיל אשים מוזיקה לועזית באוזניות על פול ווליום. אם כבר מוזיקה באוזניות, אנקה את כל הבית, השילוב הזה בין מוזיקה לספונג’ה משכיח ממני תמיד את כל הצרות

כתיבת תגובה