פעם, כשעדיין הסתובבתי עם תיק מלא חיתולים ובגדים להחלפה, הייתי מסתכלת על הורים שיש להם ילדים בבית ספר בקנאה….

פעם, כשעדיין הסתובבתי עם תיק מלא חיתולים ובגדים להחלפה, הייתי מסתכלת על הורים שיש להם ילדים בבית ספר בקנאה ובהערכה, קצת כמו שמסתכלים ביסודי על תיכוניסטים. לא שהם עשו משהו מיוחד כדי להגיע למקום בו הם נמצאים, אבל בכל זאת הם נראים מנוסים כאלה עם פרצוף שמשדר בגרות ובטחון.

השבוע הנסיכה סיימה גן חובה ואנחנו סיימנו את הורותנו לילדי גן.

לשנייה רציתי להביא עוד ילד לעולם, אבל השנייה הזאת חלפה בשנייה.

הורים שמסיימים להיות הורים לילדי גן לא יגיעו יותר לאירועים בהם ידרשו לשבת על כיסאות בגודל של אחור אחד מתוך השניים, ולא יניפו יותר מצנח צבעוני שמעליו יקפצו כדורים צבעוניים ומתחתיו תצהל חבורת ילדים מאושרים.

שבת של הורים שמסיימים להיות הורים לילדי גן לא תראה יותר לעולם אותו דבר:
הילד לא יהיה יותר “אבא שבת” והילדה לא תהיה “אמא שבת” ואני אפסיק להתמודד עם השאלה המטרידה: למה בשם השם קוראים לזה “אבא/ אמא שבת” ומשמיטים את מילת השייכות “של”?
לא תהיה יותר חלה רכה וריחנית קשורה בשקית שתגרור תחנונים של הורה גדול וחזק בפני עולל שולט לבציעה קטנה.
לא תגיע יותר בובה אורחת שנצטרך לטפל בה כל השבת, לקחת אותה לטיולים, להצטלם איתה ובסוף עוד לכתוב מאמר מפורט המתאר את חוויות השבת עם הבובה.
(אני איכשהו תמיד שכחתי את הבובה בבית כל השבת ובסוף הייתי כותבת סיפור על מעלליה של בובה שנזנחה ועשתה את כל הבלאגן בחדר הילדים ימח שמה)

הורים שנפרדו מהגן לא יקבלו יותר שקית סופר תפוחה מלאה בציורים ויצירות שנבנו ממבחר קרטונים שבבוקר שמחנו להפטר מהן וחזרו אלינו בהפוכה בתור רובוטים או מתקן להאכלת ציפורים.

כשילד עובר מגן לבי”ס, הוא משאיר את תיק האוכל על הקולב ונושא על כתפיו הקטנטנות תיק כבד עם ספרים, מטלות וציפיות גדולות.

הוא עוזב את הציוד המשותף שמוצע בגן לכולם על מדפים בסלסלאות, ומקבל קלמר קטן עם ריצ’רץ’, בו חפצים אישיים ששמו כתוב עליהם והוא צריך להיות אחראי לשמור עליהם.

הוא עוזב את חצר הגן שנראתה פעם כמו עולם שלם של חופש ומשחק ומגיע לחצר ע-נ-ק-י-ת עם המון ילדים וחוויות מסוג חדש.

מצד אחד אומרים לו שהוא כבר ילד גדול מצד שני הכל סביבו גדל מה שדווקא מקטין אותו ביחס לעולם שסובב אותו.
רק לחשוב על המעבר מהאסלות הקטנות בגן עם ידיות העץ הקטנות והנעימות למגע בצדדים, לאסלות הענק של בית הספר. זה הרי עלול להסתיים כמו עליסה שנשאבה ונפלה לארץ הפלאות שלמרות שמה הפלאי, ההתמודדויות בה לא תמיד היו תמיד פשוטות.

עד לפני כמה ימים עוד הייתה לי ילדה בגן, הייתי רעננה יותר ועור הפנים שלי היה מתוח ולח יותר. אחרי החופש הגדול הזה אהיה אמא לילדים גדולים. כבר לא אוכל להגיע בבוקר לגן ולהישאר לצייר איתה עוד כמה דקות כי קשה לה להיפרד, ועוד כמה דקות כי גם לי קצת קשה.

כתיבת תגובה