פעם לפני המון שנים גרנו באיזה מושב בדרום

פעם לפני המון שנים גרנו באיזה מושב בדרום.
בוקר אחד כשהבאתי את הגדולה שהייתה אז קטנה לפעוטון, נכנסה אמא אחת ממושב שכן ובלי להתבלבל פנתה דוך אלי והאשימה אותי שיום לפני כן עצרתי עם הרכב לפני מעבר החציה, ובעודי נותנת זכות קדימה לאמא שלה, נופפתי לעברה באצבע משולשת זקופה וחוצפנית. היא תקפה אותי בארסיות ערסית בפני כל הצוות והאמהות וכל הפעוטות התמימים.
הייתי המומה. מצד אחד הרי ברור שזה לא קרה. אמרתי לה ברעדה “אני בכלל לא יודעת מי זאת אמא שלך” (לא ממש ידעת מי היא עצמה), מצד שני היא עמדה שם ופרטה בבטחון ונחרצות את פרטי האירוע, “אל תשחקי אותה תמימה”. הייתי אז אישה צעירה וחסרת נסיון והתרגשתי מאוד מהאירוע. ימים אח”כ לא נרגעתי.

כשהחלטנו לעזוב את האיזור כמה חודשים מאוחר יותר, חלפה במֹחי המחשבה מה היה קורה לו היינו נשארים וכמה אנשים שנים אחרי עוד היו מלחששים מאחורי גבי שזאתי, הבלונדינית הסנובית תופסת תחת על קשישות בנות המקום.

בראש השנה (הזה, השנה, לפני איזה שבוע), בצהרי היום בזמן שישבתי עם הנסיכה על הרצפה ויצרנו יצירות שמעתי לפתע את הכלבים נובחים בחוץ נביחות שונות מהרגיל. מיד עזבתי הכל ורצתי החוצה. השער (שתמיד סגור) היה פתוח והספקתי לראות את קצות הזנבות שלהם נעלמים בקצה הרחוב הקצר. מולי עמד השכן שלי בשנתיים האחרונות. איש גדול מידות שפגשתי פעמים בודדות ואפילו את שמו לא ידעתי. אשתו דווקא נחמדה, יצא לי אפילו לשבת אצלה פעם, הבאתי להם משלוח מנות, הזמינה אותי לקטוף מנגו מהעץ שלה.. בכל אופן השכן הזה עמד שם בחוץ והתחיל לצעוק עלי שהכלב שלי (גיבור המתוק, הכלב של השכונה, של התנועה, של בית הספר. זה שכל הילדים אוהבים אותו והוא אותם) נשך לו את הילד. הבעתי תדהמה ושאלתי מה קרה, מתוך כוונה כנה להבין ולעזור אבל הוא צעק וקילל אותי “מה, את משוגעת?” ו”אל תעשי את עצמך מטומטמת” וכל מיני מילים רותחות ואימפולסיביות כאלה. הבנתי שהוא נסער אז נתתי לו לצעוק ואמרתי לעצמי שנטפל בנושא ברוגע אח”כ.
אחרי המבול שהמטיר עלי הוא הסתובב והלך לחפש את הילד שברח ואני נכנסתי הביתה.

עשר דקות עברו עד שהוא התקשר מהטלפון של אשתו והמשיך במסכת הצעקות אלא שהפעם הצעקות היו ממוקדות: “אני יודע בדיוק מה עשית! חיכית שהילד שלי יעבור ואז פתחת בכוונה את השער כדי שהכלבים יתקפו אותו”
מההההה????? חשבתי לעצמי.
“מההההה??” השחלתי המומה בין רצף המילים שמאותו רגע כבר לא שמעתי “נראה לךךך????”
“אני יודע שזה מה שעשית!” צעק בלי לעצור לשניה. “אל תשחקי אותה תמימה. את עמדת שם וחיכית שהילד שלי יעבור, את פתחת להם שינשכו אותו. את. פתחת. כלבים. ילד. נשכו. את! בכוונה! בכוונה! נהנה! נה נה נה נה! את!! אתת אתתתת תתתת” וניתק.

בלילה חלמתי שחברה שלי (ועוד אחת שעשיתי למענה לא מעט ובאהבה רבה) צועקת עלי רצף של האשמות שאיני זוכרת מה היה תוכנן. פשוט מלא האשמות אחת אחרי השניה, אחת אחרי השניה.

לסיכום:
1. אולי בשל הסמיכות ליום כיפור, גם להיא מהמושב, גם לשכן מקצה הרחוב וגם לחברה שלי אני סולחת. (מודה שבמעט בוז והתנשאות, אבל בכל לבי, באמא שלי, סולחת)
2. מזל שהשכן (הטוב) שלי פריץ, חייך מסופק אחרי שסיפרתי לו נרגשת את הסיפור ואמר: “יופי, יהיה פוסט”
3. עכשיו בלי צחוק, לצד אנקדוטות כמו אלה, יש אנשים שמואשמים לשווא בדברים הרבה יותר חמורים. יום אחד מחכים להם שוטרים בפתח ביתם ופתאום הם מוצאים את עצמם בכלא. זה אמיתי וזה קורה וזה באמת עצוב

כתיבת תגובה