קראנו לו גיבור (במלעיל) כדי להעצים את הכלבלב הזעום, החנפן וחסר הייחוד….

קראנו לו גיבור (במלעיל) כדי להעצים את הכלבלב הזעום, החנפן וחסר הייחוד.

הקטנים ביקשו שניקח אותו לאירוע המסורתי של בית הספר. שנה שעברה הצלחתי להתחמק, אך השנה הם כל כך רצו וגם טלי המורה ביקשה שאפעיל תחנה, אז החלפתי ל’מוד חיוביות’ ויצאתי לפארק קנדה עם שק מלא כיבוד, מחצלת, 9% סוללה בנייד, שני ג׳ינג׳ים וכלב בצורת עכבר.

“פארק קנדה” זה מן שם של מקום שאתה בטוח שהייתי בו 1000 פעם. כשהגענו הופתעתי לגלות שלא הייתי שם מעולם.

הצטרפנו לשיירה שהחלה את המסלול בואדי החוצה את הפארק, כשגיבור מדלג לצדנו. כל מיני אנשים שטיילו שם אמרו לילדים שלהם בקול מתיילד: “תראה איזה כלב חמוד!”. אני מכירה אותם. אלה הורים שלא רוצים שהילדים שלהם יפחדו מכלבים, ברם אולם לא רוצים קרבה לכלבים או חלילה לגדל אחד כזה.

פתאום הוא נעלם. כמו בסיפורים, בשנייה. כאילו בלעה אותו האדמה. פשוט נעלם.
בשלב זה כבר היו לי פחות מ5% סוללה, והמסך היה כהה בצל ושחור בשמש. שלחתי הודעה לדורדור שעשה באותם רגעים את ראלי יום הששי הקבוע שלו, שהכלב נעלם, שאני בהיסטריה ושהטלפון במצוקה.

שאלתי את הכתום: “אתה בלחץ?” ענה “לא!” חד משמעי וחד. ידעתי שהוא משקר.

חזרנו לאיזור ההתכנסות. הוא לא היה שם. השארתי את הנסיכה עם המורה שלה וחזרתי עם הכתום למסלול לחפש שוב. השמש קפחה על ראשינו. צעקנו “גיבור!” ואני גם שרקתי. ושוב “גיבור!” ושרקתי. אבא אחד עם שם של איש אחראי: חנוך, הגיש לנו קרם הגנה. הכתום באופן שאינו מתאים לו כלל, לא התנגד למריחותי. המשכנו.

הוא אמר לי: “אני יודע שנמצא אותו!”. אמרתי: “בטוח נמצא אותו!”

צעקנו: “גיבור!” שרקתי. צעקנו: “גיבוורר!” שרקתי.

לאט לאט רתמנו עוד ועוד ילדים שהלכו בואדי וצעקו: “גיבור! גיבור!” הסלעים סביב ענו: “..בור! ..בור!” אבל הכלב לא.

אחרי שעשינו פעמיים הלוך ושוב את המסלול, עלינו על הג’יפ ונסענו בכל הפארק לאט לאט. “גיבווווור!” הגענו לכל שביל ופינה. לשניה חייכתי אל הילדים: “איזו נהגת שטח תותחית אמא שלכם, הה?” התעלמו. “גיבווווורר!!”

הכתום שאל: “אם לא נמצא אותו, תביאי לי רוטביילר?”. אמרתי: “נו די, בטוח נמצא אותו!!” חשבתי: בטוח נמצא אותו?

התחנה שנודבתי להפעיל כמובן לא הופעלה, ואחרי שלוש שעות התחילו כולם להתקפל.

תהיתי איך יגיבו הגדולים שבבית. הסנדביץ’ לא יסלח לי בחיים, אבל בחיים!

ביקשתי מרועי השכן שייקח את הילדים הביתה ונשארתי.
לפני פרידה הכתום אמר לי בקול קטן: “אמא, אני יודע שלא נראה את גיבור יותר בחיים”. שתקתי.

גילגלתי את המחצלת מבלי לנער והשלכתי אותה בתוך האוטו. לא בבגאז’.
התנעתי את האוטו, חיברתי את הטלפון למטען כדי להפיח בו מעט חיים, הדלקתי מזגן, שתיתי שני ליטר מים והתקשרתי לבדוק למה דורדור לא מחפש אותי. הסתבר שבבית כבר נפתח חמ”ל. מחפשים מפות ותמונות של הכלבלב ונ”צדיקים ומעלים הודעות לשיתוף בפייסבוק.

כבר הייתה שעת צהרים מאוחרת. החלטתי לעשות שוב את המסלול. הסדרתי נשימה וניסיתי להירגע. הלכתי בואדי הריק שרק לפני שעה היה הומה אדם ועכשיו היה הומה אשם. “גיבור!” שריקה. “גיבוור! גיבוור!” . “..בוור! ..בוור!” קיבלתי את התשובה הצפויה והלא מנחמת. מידי פעם התיישבתי לנח תחת עץ מצל. הקשבתי לקולות. שממה.

הגעתי לקצה, הסתובבתי והתחלתי את הדרך חזרה. עייפה, מיואשת, מדמיינת סופים לסיפור. היו כמה, אבל אף אחד לא היה טוב.

הגעתי לנקודת המוצא. השעה כבר הייתה מאוחרת וידעתי שזהו, זה נגמר, סוף, אובדן, השלמה, עצב גדול, זנב מקשקש, זנב מכשכש?? מה זה מכשכש!! מרוב כשכוש אגן הוא כמעט איבד שיווי משקל. הוא קפץ עלי, קפצתי עליו, בכיתי, קיללתי אותו, הוא קילל אותי בחזרה, “דיביל, איפה היית?” לא ענה. הרמתי אותו כדי שלא יחמוק שוב. “י’כלב בן כלב! כמה חיפשנו אותך!”

שניה לפני שיצאתי ממוד חיוביות וחזרתי לשגרה חשבתי לעצמי:
א. אני מכירה כל פינה ואבן בפארק קנדה, כאילו ביקרתי בו 1000 פעם.
ב. יש לי נושא לפוסט לסופהשבוע הבא.

נכנסנו לאוטו ונסענו הביתה. כל הדרך גיבור ישן.

כתיבת תגובה